כשהייתי בתיכון עשיתי סיאנס. ציירנו, חברה ואני, לוח עם אותיות כמו שהבנו שצריך מחברה אחרת שכבר התנסתה בחוויה המיסטית וחזרה עם סיפור מטורף. השקענו בכתיבת אותיות ברורות ומוגדרות, כי בכל זאת, יתכן שראייתן של רוחות אינה חדה כבעבר. האפלנו את החדר והותרנו רק מנורת לילה צהבהבה דולקת, כי רוחות רפאים לא מחבבות תאורת פלורסנט בלתי מחמיאה, כך הנחנו. הדלקנו קטורת, כדי להנעים את זמנן של רוחות הרפאים עמנו, בחרנו בכוס דקיקה כדי שהרוח לא תצטרך להתאמץ, הפכנו אותה על גבי לוח האותיות, הנחנו כל אחת אצבע עדינה על גב הכוס, והמתנו, אולי לד"ש מסבתא עליה השלום או לנבואה לגבי אהבותינו העתידיות. המתנו והמתנו, אך דבר לא קרה.

לא ידעתי שכמעט שלושה עשורים מאוחר יותר, אחווה חוויה דמוית סיאנס, כשרוחות מדומיינות שאמציא ימצאו לעצמן קול ויתחילו לדבר. זה קרה כשספריי הוקלטו לאפליקציית הספרים הקוליים Storytel. השבוע "תשע דרכים להיפרד" שלי התמקם במקום השני בדירוג הספרים המואזנים באפליקציה, ואני ממליצה לכם מאד להאזין לו בקולו הלעתים מיסטי, לעתים ארצי ובשרני של ניר שאולוף. ציפור קטנה לחשה לי שהשבועיים הראשונים של השימוש באפליקציה הם בחינם: bit.ly/3D9JeHt