שמעו משהו: "בסוד העניינים" מצפה לכם עכשיו גם בגרסה קולית ב evrit – עברית, בהקראתה הרהוטה של יפעת ניב-ברק, כאן
וככה זה מתחיל:

"מסיבות ההפתעה הקבועות של ראול ושלי מתקיימות מדי יום חמישי, בשעה 14:00 בדיוק, כבר 25 שנה. פעם ראול מפתיע אותי ופעם אני אותו. ביום חמישי ההוא הגיע תורו להפתיע, אבל הוא לא הופיע.

בניגוד אלי, שמתנהלת כמו תיירת בתוך הזמן, מארגנת הכול בהתרגשות ובחיפזון ברגע האחרון, ראול – בן זוגי, אישי, או איך שלא קוראים לזה היום – על פי רוב מקדים להגיע. הוא מקפיד על כך כפי שהוא דואג לארגן ולסדר כל דבר בחיינו. את המסיבות שהוא עורך הוא נוהג לתכנן מראש כאילו היו רומן חדש שהוא עומד לכתוב: מתאים בתשומת לב את התאורה, את מערכות הלבוש, את הניחוחות ואת הטעמים.

ביום חמישי ההוא קבענו להיפגש בבית. חיכיתי לו רבע שעה שהפכה לחצי שעה שנמתחה לשעה וחצי. התקשרתי אליו שוב ושוב, והוא לא ענה. "איפה אתה?" סיננתי בכעס מרוסן בהודעה קולית והוספתי בדאגה: "מקווה שהכול בסדר, אתה בא?"

צעדתי הלוך ושוב בסלון. אולי הוא מתעכב כי ההכנות הפעם מורכבות במיוחד? פעם הזמין למעני בקבוק במהדורה מוגבלת וסודית של היין האהוב עלי מיקב קטן בריוחה שבספרד, ואני מזגתי אותו לטבורו ואז ליקקתי אותו משם. כדי להזמין את היין הנדיר, גיליתי אחר כך, ראול שמר במשך שנים על קשר עם בעל היקב שבו ביקרנו באחד מטיולינו לחו"ל. נזכרתי גם במסיבה שבה הפגשתי את ראול עם אחד הסופרים האהובים עליו, צבי תבואה, שהיה מיזנתרופ ידוע. התכתבתי איתו במשך כמעט שנה עד שהסכים לארח את ראול ואותי לתה בדירתו הקודרת חודשיים לפני שנפטר. במסיבה אחרת לקח אותי ראול לחנות ספרים משומשים. שם, הציב בפנַי כתב חידה, שהפנה אותי בזה אחר זה לכרכיהם הבלויים של ספרי הילדות האהובים עלי ביותר. מתוך כל אחד מהספרים נפל לידי פתק שבו נכתבה שורה אחת. בזו אחר זו, הצטרפו השורות לשיר אהבה שכתב לי.

במשך 25 שנה היו גם מסיבות שהתבטלו, אבל הצלחתי להיזכר רק באחת שראול נעדר ממנה בלי התראה. גם אותה, ידעתי, תכנן היטב."