היום "כל הג'אז הזה" חוגג חצי שנה, ואין דרך מתאימה יותר לחגוג זאת, מאשר לפרסם כאן את הטקסט המופלא שהקריאה חברתי, העיתונאית והמשוררת מאיה פולק הרלב, בהשקת הספר:

"כמה שבריריים אנחנו כיום, חשבתם על זה פעם? ממש חתולים שקופים, כל אחד מאתנו. מחזיקים בזהות וירטואלית סדיקה במיוחד, שכל אחד יכול להשתלט עליה ולהשאיר אותנו בלי המידע על עצמנו, ואז, מי אנחנו בעצם?

המרחב הרשתי הוא כיום מרחב קיים לכל דבר. ניתן לעקוב אחרינו, לנטר אותנו, להציק לנו ואפילו לאמץ, ואף לגנוב, את הזהות שלנו, לספסר בה, לנגח אותנו באמצעותה, בעצם, אין גבול למה שניתן לעשות.

זוהי אחת התמות בה עוסק ספרה של סנונית, 'כל הג'אז הזה'. כשמישו בעצם גונב לליז פיין את המחשב שלה ודורש שתכתוב לו ארבעים מכתבים על עצמה, הוא אדון לקניין הרוחני שלה. אבל יש פה הרבה מעבר לשדידת טקסטים- וכשמישו שולח לליז כל פעם טקסט אחר שכתבה לה ג'אז- לא סתם בכל טקסט כזה ג'אז מכנה את ליז בשמות חיבה על שם איברים פנימיים, כי בהילקח ממנה הטקסטים האלה הוא כאילו עקר מגופה חלקים והיא מתנהלת כנכה לכל דבר ועניין.

מתחשק לנו להגיד לליז: 'אבל למה לא גיבית?', מצד שני, לו ליז היתה מגבה את החומר, לא היתה עלילה, ולו סנונית עצמה, שפעמיים גנבו לה מחשב במציאות, היתה מגבה עליו את עבודת הסמינר שלה, בכלל לא היה ספר, כי הסיפורים הכי מטורפים באים לנו לראש אחרי טעויות גורליות שעשינו, וטוב שכך.

ואכן, הספר גם עוסק במה היה קורה אילו. המון דברים היו יכולים להסתדר בו על הצד הטוב ביותר, לו היו מתרחשים כמה דקות לפני, או אחרי, אבל זה לא קרה, ולא נותר לליז אלא לנסות לחיות עם מה שיש. החיים במתכונת זו כבדים לה מאוד והקוראים מרגישים את האבניים שהיא נושאת בכל עמוד בו היא מדברת, או כותבת. אך ככל שחלופת האימיילים בספר מתקדמת, המרחב בין הדמויות נפתח, וכבר לא ברור מי בן הערובה ומיהו זה שמחזיק במידע הקריטי.

סנונית יודעת לזוז בין מנעדים ומשלבת באומץ רב כמה שפות כתיבה שלכל אחת קיום אינטגרלי משל עצמה. פעם היא ליז הלאה, ופעם היא ג'אז הקולחת, פעם היא מישו המבוגר הפתטי, ופעם היא מישו הילד, שמסביר במילים של ילד למה מישו המבוגר הוא כיום פתטי.

היא כתבה רומן המתבסס רובו על הודעות אימייל, ולרוב קידמה נתפסת עבורי כאלמנט מנכר, אבל הספר הזה מצליח להשתמש בקידמה כאמצעי לקרב בין הדמויות וכך, בהתאמה, יוצר זיקה והזדהות של הקורא.

העלילה כל כך סוחפת פנימה, שבאיזשהו שלב הקורא עוצר ואומר לעצמו: רגע, איפה אני? אני קורא עוד מכתב או מסכת חיים שלמה? וזה כוחו של הטקסט שלה: שמרוב שהוא מרתק אותך, הוא מאלחש אותך אליו ואז הסוף, שהוא מפתיע מאוד, תופס אותך לא מוכן.

על החריצות שלך. לשבת ארבע שנים בזמנים קבועים וקצובים שהתוות לעצמך כדי לכתוב ספר. ההבנה הזו שכתיבת ספר היא לא רק תהליך יצירתי אלא לא פחות- תהליך יצרני. של הספקים פר זמן.

כי להיות אימא כמוך לילדים צעירים ולנסות לכתוב רומן, זה בערך כמו להיות במצב תמידי של פרופסור רוברט קלי, המומחה הזה לצפון קוריאה, שמנסה להתראיין ראיון רציני לטלוויזיה ופתאום הילדים שלו פורצים לו לחדר. שועטים פנימה וחומסים את הרצינות האקדמית שלו. הוא מנסה להניס אותם, אבל כבר מאוחר מידי. הם משתלטים, ומפרים את האיזון הזה של מקצוענות אל מול הורות.

כשחושבים על זה, גם כתיבה היא סוג של הורות. הורות לדמויות בדיוניות, אבל הכי אמיתיות שיש. דמויות שמהלכות בראשך, ומעוררות בך דאגה.

כפי שיש לך אחריות לילדיך, יש לך אחריות לגורל הדמויות, ויתרה מזאת: את בעלת הכוחות האלוהיים להניע אותן. את האחראית הבלעדית אם יהיה להן טוב או רע, אם הן יחיו או ימותו.

אני מעריצה את האומץ שלך להוציא את הספר בהוצאה עצמית לחלוטין. את ההוכחה שכשטקסט הוא טוב באמת, עוצמתו כבר תעשה לו שירות והוא יגיע אל הקוראים בכל מקרה. עולם ההוצאה לאור משתנה לנגד עיננו וזה מעורר תקווה.

כוחו של המרחב הוירטואלי, שסנונית וגבע היו מהראשונים בארץ להבין כמה הוא חזק, ולעשות מזה עיסוק לחיים, הוא בעת ובעונה אחת גם מה שעוזר לכותבים לקדם את ספריהם וגם מה שחומס את פרטיותה של ליז. זאת אומרת שלאותה יכולת טכנולוגית יש גם כוחות חיוביים וגם כוחות מפלצתיים, תלוי איזה שימוש נחליט אנחנו, האנשים, לעשות בה. או כפי שג'אז בעצמה אומרת בטקסט שקראתי פה זה עתה: 'את יכולה להיות הכול, מי שאת, מי שאת לא, להמציא את עצמך מחדש כל יום. איזה חופש!…תדעי שמחכים לנו טונות של כיף, וחתולים שקופים וציפורים בראש והשראה'."

קטע מתוך השקת הספר "כל הג'אז הזה" מאת סנונית ליס