בלילה חלמתי שאני מחכה בחדר המתנה למיונים לאקדמיה חדשה למוטנטים כושלים – כאלה שהמוטציות הגנטיות שלהם מעניקות להם כוחות על גרועים במיוחד.

“מה כוח העל שלך?” אישה בחולצת פסים שישבה על כורסת המתנה לצידי שאלה את הגבר העגלגל במכנסי דגמ”ח שישב מעברה השני.

“יש לי מוטציה גנטית שבזכותה אני מצליח לזווג גרביים בודדים בלי בעיה,” הוא השיב לה בחיוך נבוך.

“זה דווקא לא כזה גרוע. די יעיל. גם שלי לא רע בכלל, לי יש מוטציה שבזכותה אני מוצאת חנייה בתל־אביב תיק־תק. זה לא בדיוק קריאת מחשבות או טלקינזיס, אבל לדעתי אין לי במה להתבייש. ומה איתך?” היא פנתה לאישה בעלת שיער קצוץ שישבה מהצד השני שלי.

“המוטציה שלי מאפשרת לי למצוא בקלות סדרה טובה בקטלוג האינסופי של נטפליקס. משום מה היא לא ממש עוזרת לי למצוא שום דבר בחיים חוץ מזה,” לחשה הקצוצה בהתנצלות.

“גם זה סבבה לגמרי!” עודדה אותה המפוספסת. “תאמינו לי, אני לא מבינה למה סיווגו אותנו למוטנטים הכושלים. אני מכירה מלא אנשים רגילים שהיו מתים להתחלף עם כל אחד מאיתנו. ומה איתך?” היא פנתה אליי.

“אני? הכוח שלי זה שאין לי כוח. בגלל המוטציה הגנטית שלי, המיטוכונדריות, כלומר האיברונים שאמורים לייצר אנרגיה בתאי הגוף, עובדות פחות טוב מאלו של אנשים רגילים,” הודיתי בלחש.

“אחי, זה לא כוח על, זה תת כוח,” סינן המדוגמ”ח.

“כן, נראה לי שלא קיבלת ת’בריף של העניין הזה של כוחות על,” גיחכה לעברי המפוספסת.

“ספרו לי על זה.” התבאסתי עליהם.

“יש מצב שאתה האקס־מן הכי גרוע פה. אפילו לכיתה הטיפולית באקדמיה למוטנטים כושלים לא בטוח שיקבלו אותך,” לעגה הקצוצה, לפני שהתעוררתי וקיללתי את האובססיה שלי ליקום של מארוול.