ליום השנה שלנו קניתי לזואי במתנה קעקוע מנטלי זוגי: זיכרון אחד משותף שנצרוב, ונוכל לחזור ולחוות מחדש מתי שנרצה. תמיד חששתי שאני רגוע מדי בשביל זואי. הנחתי שבחורה עם עבודה מטורפת כמו שלה צריכה מישהו שחי על הקצה כמוה. אחרי הכול, לא כל יום אתה פוגש מישהי שעובדת בניקוי חלונות של גורדי שחקים. האמת היא שככה הכרנו, כשהיא ניקתה את חלונות המגדל שבו אני עובד. זואי בדיוק סיימה לנקות, עמדה למטה, ליד הספסלים הלא מקורים בכניסה, הסירה את הרתמות שמתחברות לסרבל שהיא לובשת ושומרות שלא תיפול, והייתה ספוגה כולה במים ובקצף. שאלתי אם היא צריכה עזרה והיא אמרה שתשמח להתנגב קצת, אז הגנבתי אותה לשירותים בקומה שלי. כשהיא סיימה היא שאלה אם אני רוצה לאכול איתה צהריים. הייתי די המום מזה, בכלל לא העזתי לקוות שיפהפייה כמוה תשים עליי. וככה באמצע יום העבודה חתכתי ללאנץ’ עם בחורה שאף אחד בחברה לא מכיר, להפתעת המתכנתים שהסתכלו עליי מהקיוביקלס שלהם כשחזרתי, מפוהקים ומנומנמים אחרי הארוחות העסקיות שבלסו.

ביומיום העבודה שלי מאוד מאורגנת. אני עובד ב־QA, בקרת איכות תוכנה, בחברת סטארט אפ. התפקיד שלי הוא להשתמש בתוכנה באופן מסודר ולנסות למצוא בה באגים שהמתכנתים צריכים לתקן למורת רוחם.
זואי נהגה לומר שהעבודות שלנו די דומות בסך הכול, ששנינו צריכים לעשות פעולות קבועות בסדר שאסור לסטות ממנו, ולמצוא לכלוכים. אני לא יודע עד כמה אני מסכים איתה. בכל זאת, אני לא תלוי בין שמיים וארץ כל היום, ואם אני טועה אני לא עלול ליפול ולהימרח על המדרכה, אלא מקסימום לגרום לכך שגרסה תקולה של התוכנה תגיע ללקוחות.

בכל מקרה, כשנתתי לה את השובר לקעקוע המנטלי הזוגי בערב יום השנה שלנו, קלטתי שהיא מופתעת ושמחתי. רציתי להוכיח לה שגם אני יכול לעשות משהו קיצוני, פראי כזה, שאין ממנו דרך חזרה. לשמחתי היא הסכימה. אחרי שהיא פתחה את המעטפה בהתרגשות, התנשקנו נשיקה ארוכה ואז נשכבנו על השטיח בחדר שלה, בדירה שריח עז של גרניום מהאדניות שהשותפה של זואי מגדלת, עומד בה תמיד. ניסינו להחליט איזה זיכרון משותף לקעקע – לאיזה רגע שחווינו יחד נרצה להיות מסוגלים לחזור תמיד, כדי לחוות אותו עוד פעם בצורה מוחשית ממש, בעזרת הצריבה הנוירולוגית וציוד המציאות המדומה.
בסוף בחרנו את יום ההולדת שלי. אני כמעט לא מטייל, אבל זואי עשתה לי הפתעה ולקחה אותי לכנרת בלילה. פרשנו מחצלת על גדת האגם, הדלקנו נרות, היא סידרה פיקניק עם גבינות ויין, שחינו שחייה לילית ואחר כך היא ירדה לי. זה הטריף אותי שלא הטריד אותה אם מישהו יעבור שם ויראה אותנו. כבר אז חששתי שיום אחד אני אשעמם אותה, אבל זואי אמרה שהיא שמחה שאני שפוי ויציב ביחס אליה. שאחרי שהיא עוברת יום שלם תלויה באוויר, היא צריכה להרגיש שעם החבר שלה יש לה קרקע מתחת לרגליים.

בכל אופן, הביצוע של הקעקוע המנטלי היה די מאכזב. החברה הבטיחה שזה יהיה כמו יום ספא רומנטי, אבל זה הזכיר יותר ביקור במרפאות של קופת חולים. בהתחלה נכנסנו יחד לחדר קטן ואפרפר שהמון איורי נוף היו תלויים על הקירות שלו וישבנו עם צייר ששרטט את הזיכרון לפי התיאור שלנו. הראינו לו תמונות וסרטונים שצילמנו באותו לילה ותיקנו את האיור עד שהוא היה ממש מדויק. את היצירה שלו, הסבירו בחברה, מצליבים עם  Google Viewכדי ליצור תסריט מציאות מדומה שמותאם בדיוק להתרחשויות. אחר כך ישבנו עם טכנאי שמיפה את הזיכרון שלנו מבחינת שעה ומיקום, והיה מאוד לחוץ שנדייק עד לרמת הדקה והמטר, בדיוק מתי ואיפה כל דבר קרה.

בשלב הבא שמו לנו על הראש אלקטרודות עם דבק מגעיל והכניסו כל אחד מאיתנו למכשיר שדי הזכיר MRI. המכשירים אמנם הוצבו אחד ליד השני כמו מיטות בספא זוגי, וברקע ניגנו שירים של אניה, אבל הרגשתי יותר כמו במכון דימות בבית חולים. זואי התלוננה שהדבק לא יירד לה מהתלתלים אחר כך שבועיים. בסוף נכנסנו למדידות של משקפי מציאות מדומה וניסינו בפעם הראשונה את הקעקוע המנטלי כדי לראות שהוא עובד. החלק הזה היה דווקא ממש מיוחד ומגניב. למשך רבע שעה היינו שוב ביומולדת שלי על גדת הכנרת, וחווינו את ההתרגשות של תחילת הקשר.

איור: מידג’רני