קראתם את כל הג’אז הזה? כתבו את דעתכם על הספר

96 Comments

  1. ניגשתי לקריאת הספר בלי קריאת תקציר, למעשה בלי שאני יודעת עליו כלום, פרט לכך שכתבה אותו סנונית ליס, שגם עליה אני יודעת כמעט רק שאני נהנית לקרוא אותה מדי פעם בפייסבוק.
    אה, דבר נוסף- אני ממש לא אוהבת ג’אז, איזה מזל שהספר בכלל לא קשור למוזיקת ג’אז 🙂
    הוא הגיע למייל שלי בדיוק כשהייתי בין סיומו של ספר אחד להתחלת אחר, והחלטתי שאני רק אציץ לרגע, כדי שאדע על מה מדובר.
    הרגע הפך לשעה, השנ”צ נדחה ואני שקעתי בספר, עד שגיליתי בבהלה שנותרו לי רק עוד 30 עמודים, ואני לא רוצה שהוא יסתיים. עצרתי בעצמי, רק כדי לסיים אותו לפני השינה.
    כבר בפתיח של הספר הרגשתי הפתעה וסקרנות, כאלה שפתיחה מקורית יוצרת וגורמת לך להרגיש שצפויה הנאה מהספר.
    מהר מאוד הוא גרם ללב שלי לדהור, לא במתח, אלא בהתרגשות, כזו שנגרמת לי כשהספר גורם לי להבין דברים על עצמי, ועל החיים, ועושה זאת בצורה טבעית, חס וחלילה לא אג’נדה. יש לי אלרגיות לספרות מגויסת.

    אחד החוקים הראשונים שלמדתי מהעורכת שלי, בתהליך הכתיבה הוא: “אל תספרי על מה שקורה, תראי את זה” וזה בדיוק מה שקורה ב”כל הג’אז הזה”
    הדרך שבה הסיפור נחשף לעיניי הקורא היא טבעית, אין מספר , הסיפור נחשף מעצמו מתוך המכתבים וקטעי היומן, ואנחנו כמו עדים סודיים לחיים מרתקים של מישהו שמתגלים לנו, מבלי שאנו נתגלה אליהם.
    דבר נוסף וחיוני מאוד – יש בכתיבה של סנונית ליס אמת. לא משנה אם זו אמת אוטוביוגרפית, או היסטורית, אני מדברת על אמת אחרת, אמת בתחושות, ברגשות, בתובנות. אמת כזו שאי אפשר לזייף, אמת שנוצרת רק כשנכנסים בתהליך הכתיבה וצוללים הכי עמוק פנימה, אפילו אם לא קרה לך שום דבר מהאירועים החיצוניים בעלילה, צלילה כזו רק היא מאפשרת אמת צלולה שהקורא מזהה ונסחף לתוכה.

    כאמור, אין מספר ויש כמה וכמה דמויות שנחשפות לפנינו. ההבדל בין קולות הדמויות הוא ברור, כמו בהצגה מופתית שכל שחקן מכיר את הדמות שלו לפרטי פרטיו ולומדד אותה במשך חודשים, עד שהיא הופכת להיות חלק ממנו.
    זה בא לידי ביטוי בסגנון הדיבור/כתיבה של כל דמות, במשלב הלשוני, כך למשל ילד קטן אומר אני לא ילך, כי כך, אם נרצה או לא, מדברים רוב הילידים הצעירים. לעומת זאת אותו ילד 30 שנה קדימה, מדבר במשלב לשוני גבוה מדי וננזף על יד דמות אחרת על היותו “פלצן”

    הנה דוגמא לקטע שגרם ללב שלי לדהור:
    “הה, ליזה ליזה, אז רחמי על עצמך! אני אגיד לך משהו שאמרתי למלכה’לה שלי: הרחמים העצמיים, סתם ככה יצא להם שם רע. רחמים עצמיים אין פירושם תבוסתנות, לא לא! לרחם על עצמך משמעו לגלות חמלה כלפי עצמך כאשר העולם איננו עושה זאת. להיות לך לרחם, למצוא לך בתוכך מקום חמים שתוכלי לנוח ולהתחזק בו. את, חמדתי, את היא ילדתך הבכורה! האם אימא כועסת על תינוקה כאשר הוא בוכה? טוב, אני לא מומחה, אבל אני מאוד מקווה שלא. היא מחבקת אותו, שרה לו, מזינה אותו, עד שהבכי פוסק. אז רחמי על עצמך מידעלע, עד שכבר לא תזדקקי לרחמייך.”

    ומשפט נוסף שיש בו כל כך הרבה נחמה, לכל מי שחווה אובדן כלשהו:”צער האובדן שקול לשמחה על שהיה, ואני חי עם השניים”
    יש עוד הרבה, והיפה מכל הוא שכל זה לא נכתב בספר עצות או ספר רוחני אלא בספר שבא לספר סיפור, ועושה זאת בצורה נפלאה.

    בצער רב סיימתי אותו, הוא גרם לי לרצות להכיר באופן אישי ולחבק כל אחת מהדמויות, הוא גרם לי להרגיש כאילו הדמויות קצת מכירות אותי ומדברות אלי.
    תודה סנונית על חווית קריאה מרגשת, מנחמת ומחזקת.

    שרית פליין

  2. יעל ברהמס הגיב:

    תשמעי, סנונית יקרה, את מוכשרת ברמות על. באמת. אני קוראת המון, כותבת הרבה סקירות, רבות מהן על ספרי מקור בהוצאה עצמית, רובם ספרי ביכורים. פרט לזה אני גם עוסקת בלקטורה לספרות מתורגמת באחת ההוצאות הידועות. הספר שלך הוא אחד מהטובים ביותר שקראתי לאחרונה. האמת, לא זוכרת מתי ומה היה הספר הטוב ממנו שקראתי. הוא מפתיע, חדש, מרענן; קצבי ומגניב אבל גם מאוד עמוק ורגיש; כתוב נהדר בשפה עכשווית עשירה בפנינים; הדמויות מרתקות, מורכבות ולא שגרתיות, הזדהיתי וכאבתי עם שתיהן; הוא מושך ונקרא בנשימה עצורה. חוץ מלשינה ולכמה שעות שהייתי צריכה גם להקדיש לבעלי (החמוד) ביממה האחרונה, הספר שלך לא ירד לי מהיד.
    באמת, מזמן לא כתבתי על ספר כל כך הרבה סופרלטיבים 🙂 זה מרגש.

  3. זה התחיל בפוסט בפייסבוק, בקבוצת קוראים שאני חברה בה, ומאוד מעריכה. מנהלת הקבוצה העלתה תקציר של ספר של כותבת צעירה שלא שמעתי עליה ובו ביקשה מספר קוראים לקריאת כתב היד שלה ולחוות דעה. כמי שקוראת ומבוקרת ספרים תויגתי בפוסט ועל כך תודתי.

    הרעיון העומד מאחורי הספר סקרן אותי הסכמתי לקבל את כתב היד והיום אני יודעת להגיד שזכיתי, פשוט זכיתי להיות מהקוראים הראשונים של הספר טרם צאתו לאוויר העולם.

    אז ככה,

    לפני שנכנס לעומקם של דברים, אתחיל דווקא בעמוד הראשון של הספר, זה שקודם לעלילה, בו המחברת, מתארת בצורה מופלאה כיצד ניתן וכדאי להשתמש בספר. החל משורות אלו התחלתי להתאהב בסגנון, בכתיבה.

    כל הג׳אז הזה עוסק בליז, נערה צעירה בשנות העשרים לחייה שעברה טרגדיה בחייה, כזו שהפכה את חייה, שלא לומר סיימה את חייה, או לפחות את אלו שהכירה עד כה.

    ליז, קיבוצניקית, שעברה לחיות בתל אביב (וחזרה לקיבוץ ) מקבלת יום אחד הודעה מאלמוני, המודיע לה שמחשבה הפרטי (שנגנב מדירתה בתל אביב) הכולל כל כתביה האישיים ויומנה הפרטי, נמצאים אצלו, ורק כאשר היא תכתוב לו 40 מכתבים, בני 500 מילים כל אחד, הוא יחזיר לה את האוצר היקר שלה.

    לסחטן האלמוני, אותו “מישו”, כך הוא חותם את שמו בסוף ההתכתבויות עימה, יש תנאים:

    על המכתבים להיות “מכתבים כנים שבהם תספרי באמת ובתמים על קורותייך-מעשייך, חוויותייך, תחושותייך ומחשבותייך. על המכתבים להגיע אליי לפחות אחת לשבוע לדואר אלקטרוני זה. לעיתים אשאל אותך שאלות ואת תתבקש לענות עליהן בכנות מלאה ומוחלטת. לעיתים אשיב למכתבייך, לעיתים לא, כך או כך, יהיה עלייך להמשיך לשלוח את המכתבים בקביעות. אם תשני את סיסמאותייך ו/או אם תנסי לעדכן אדם אחר בכתובת זו או בחילופי דברים עתידיים בנינו, ו/או אם תנסי לברר כל מידע על אודתיי, תפני לרשויות החוק או תעשי כל פעולה אחרת שעלולה להתפרש בעיני כאילו שאת שואפת להסתירממני מידע, לחסום את גישתי להתנהלותך הוירטואלית או להתחקות אחריי – תאבדי את כל כתבייך וזכרונותייך.” (עמוד 4)

    ליז, במילים עדינות, “חוטפת עליו את הקריזה של החיים”, מקללת אותו במגוון קללות רחב (או צר, אבל די חוזר על עצמו בעקביות), אבל מה לעשות ? החומר שעל המחשב יקר לליבה יותר מידי מכדי לאבד אותו, והיא נענית לתכתיבי הסחטן.

    מיהו אותו “מישו”? מדוע הוא עושה זאת? מתי, אם בכלל, ליזי תתחיל לשתף איתו פעולה? מהי בכלל מטרת הסחיטה הזו?

    את כל זה אשאיר לכם לגלות.

    הספר מגולל את כאמור את סיפורה של ליז, כמו גם את סיפורה של יסמין, חברתה הטובה, או בכינויה גאז׳י, או הקרביים, הלחמית, באישון, הקיבה ועוד מיני איברים פנימיים וחיצוניים המעידים על הקשר הבלתי נתיק הזה בין השתיים. חברות שהן יותר אחיות מאשר תאומות זהות שחלקו את אותו שק הריון.

    אני נפעמתי מעוצמתה של החברות המדהימה הזו. הן כל כך משלימות האחת את השניה.
    יסמין היא אישה אמיצה, טיפוס של ממש, שהסגנון הבוטה שלה היא חלק מעולמה העשיר והמגוון. היא אישה מצחיקה בטירוף, צינית ונהניתי כל כך לקרוא אותה ועליה. ליזי, הנפש התאומה שלה, נדמית כאישה חזקה, אך בעקבות הטרגדיה שפקדה אותה היא הפכה שבר כלי ואף שקלה ליטול את חייה במו ידיה.

    תוך כדי ההתכתבויות נחשפים חייה של ליזי, עם ובלי חברתה הטובה, החצי שלה. דמויות נוספות מתווספות, מוסיפות נדבך אחר נדבך ומכסות את העלילה כולה.

    אחד מהדמויות השוליות לכאורה בעלילה הוא אדם זקן, נחצ׳ה השוהה בבית האבות של הקיבוץ. הוא הכיר את עליזה, סבתה של עליזה (הלוא היא ליז שלנו) והוא עוזר לה לחשוף סודות מהעבר ויותר מכך, מוביל אותה לתובנות מדהימות, למרות ועל אף מה שכולם חושבים עליו.

    “הה ליזה ליזה, אז רחמי על עצמך! אני אגיד לך משהו שאמרתי למלכהל׳ה שלי: הרחמים העצמיים, סתם ככה יצא להם שם רע. רחמים עצמים אין פירושם תבוסתנית, לא לא! לרחם על עצמך משמעו לגלות חמלה כלפי עצמך כאשר העולם אינו עושה זאת. להיות לך לרחם, למצוא לך בתוכך מקום חמים שתוכלי לנוח ולהתחזק בו. את, חמדתי, את היא ילדתך הבכורה. האם אמא כועסת על תינוקת כאשר הוא בוכה ? טוב, אני לא מומחה, אבל אני מאוד מקווה שלא. היא מחבקת אותו, שרה לו, מזינה אותו, עד שהבכי פוסק. אז רחמי על עצמך מיידעלע, עד שכבר לא תזדקקי לרחמייך” (עמוד 172).

    גם הסחטן עצמו חושף את עצמו אט אט ומוביל את הקורא לרחם אף עליו. יחד עם זאת, לא כל כך מהר הוא גרם לליז לרחם עליו, אך כשזה כבר קרה והוא נכנס לליבה, מגיעה התגלית המרעישה.

    מעטות הפעמים שאני נשארת ללא מילים, נדהמת מספר. מקווה שהצלחתי ולו במעט להעביר אליכם הקוראים את חווית הקריאה המסעירה והמטלטלת שעברתי. המחברת המוכשרת הזו, רקמה ביד אומן סיפור יפייפה, נוגע ללב ומעורר הזדהות עמוקה, עם מי מהדמויות, בשלב כזה או אחר במהלך הקריאה.

    עוד ראויה לציון העריכה המשובחת. הספר ערוך לעילא ועילא, העלילה מהודקת, כל מילה כתובה בדיוק במקום המתאים לה. אין מילה אחת מיותרת בסיפור. השפה העשירה לצד זו “מן הרחוב”, השילוב בין המשולבים, הם ההוכחה לכך שניתן לכתוב הכל, אבל הכל, ולעשות את זה בהרבה סטייל.

    אז חבריי היקרים, עשו לעצמכם טובה והעשירו את עולמכם בספר יחיד ומיוחד, שישאיר בכם חותם ועוד הרבה זמן.

    אני ממליצה בחום!

  4. שירלי דה גרסיה הגיב:

    עד כמה אהבתי את הספר? מ1-100? לפחות 100

    הרעיון חדשני ועדכני, מדליק ויוצא מן הכלל, מתכתב בדיוק עם מה שקורה עכשיו בעולם, השימוש בשפה מצא חן בעיני (וממש הזכיר לי ספר אחר שהיתה לו השפעה רבה עלי- “אני אנסטסיה” של אלונה קמחי).

    הזדהיתי מאוד עם הדמויות, הצלחת לשלב בין מתח לבין הגות ופילוסופיה, שזו משימה לא פשוטה בכלל, והכל בחינניות של נפש צעירה ומלאת שמחת חיים (כן, לדעתי מלאת שמחת חיים וצמא לכך).

    אני מאמינה שסופר טוב ובכלל, כל אומן טוב, הוא זה שמצליח לבטא הכי מדויק את קולות הדור שלו (משהו בסגנון “הנבואה ניתנה לשוטים”, מבחינתי ה”שוטים” של היום הם האמנים בעצם, ולהם ה”נבואה”).

    אני מרגישה שהקול “שלי” קיבל ביטוי. אנינלא נציגה של “הדור” אבל בכל זאת, בטח זה שווה לך משהו.

    היו רגעים של הומור (במיוחד זכורה לי הקריאה “חנאאאאן” שהזכירה לי את פלטפוס) והיו רגעים של רצינות וחשיפה אותנטית. גם אהבתי את החיפוש לאופטימיות ומשמעות, ואת הקשר שנוצר בסיפור עם נחצ’ה.

  5. קיבלתי את הספר במטרה לעשות סקירה לפני שהוא יוצא לאור, הוא ישב לי במייל לא מעט זמן עד שהתפנתי לקרוא בו.
    ומהרגע הראשון, מילה, דף , נשבתי לתוך הסיפור שהחל מבחינתי בבלבול מה שגרם לי לקרוא במהירות ולהעביר דפים בקצב מסחרר גם כדי לגמוע את צמאוני, וגם כדי לחיות את אותו סיפור!תוך זמן קצר מצאתי את עצמי צוחקת, בוכה, עצובה או שמחה.

    הסיפור מגלגל את חיה של ליז הצעירה שהחיים לקחו ממנה את הדבר החשוב לה ואף הותירו אותה עם פצעים, ברגע שהמחשב שלה נגנב היא עוזבת את דירתה וחוזרת להוריה לקיבוץ, היא מקבל מיילים ממישו, ככה הוא חותם את שמו. מכעס ועצבים הם נכנסים לעולם אינטרנטי ידידותי שבו הרגשות והסודות הקסומות יוצאות החוצה, הם מעניקים סוג של עזרה זה לזו ואף מגלים על עצמם יותר ממה שתכננו, ליז לא מחפשת עזרה או אנשים שיאמרו לה מה לעשות ואיך במיוחד לא שיתערבו באבל שלה או בחייה, המטרה של ליז היא להחזיר את המחשב שלה בחזרה ללא איבוד זכרונותיה שחשובים לה עד מאוד. המטרה של מישו? מה מטרתו? מעבר לאותן התכתבויות שבהתחלה מעצבנות את ליז ללא סוף ותגובותייה גרמו לי לחייך לעצמי.
    הסוף מפתיע לחלוטין ואני כותבת פה שוב, עם דמעות בעיניים.

    הכתיבה יוצאת מן הכלל בכול המובנים , יש בספר שלושה נקודות מבט, שלושה אנשים שלכול אחד שפה אחרת. וסנונית מצליחה להעביר כל אחד מאותן דמויות, שפות ומחשבות בצורה מדהימה, הספר הוא קסם, גורם לחשוב על החיים ועל מי אנו ומה אנו רוצים מעצמנו ומאחרים.
    מיותר לציין שאכן לגמתי אותו כמו מים וסיימתי בתוך שעתיים.
    תודה, תודה ושוב תודה, מעולה! אני ממליצה בחום.

    אלינור לוגסי

  6. עמית גרפינקל הגיב:

    מודה שבהתחלה זה היה קצת מאתגר. זה היה קצת מוזר, אחר. שונה.
    משהו שונה ולא בקטע רע. הייתי צריכה להבין “רגע, מה אני קוראת כאן.. שניה.. מה הפורמט? מה קורה? מה הקטע? מה השפה?” (זה ספר? זה ציפור?)
    ואז זה קרה!!! בו-בום!
    נסחפתי עם כל מילה בסיפור וקראתי בשקיקה כל תו (חוץ מכל ה”לך תזדיין” #סליחה)
    לקחת אותי למסע מרתק עם דמויות שחיים שלמים יצקת לתוכן
    חשתי שלכל דמות שחלפה, הצלחת לתאר עולם ומלואו שלא לדבר על הדמויות המרכזיות
    והתיאורים והדימויים והסיפורים והקישורים היו כמו ציור קיר ענק ומדהים, כמו קסם, כמו ריקוד.. ממש הרגשתי שאני נמצאת שם כצופה מהצד
    והדמיון שלך הזה לספר ואיך לספר סיפור כזה הוא מדהים!!
    סנוני, זה ספר מרגש, מתובל בציניות, מלא חוש הומור ועצב גם יחד – כמו בחיים. זה ספר שהוא כמו סוכריות קופצות על הלשון, זה ספר שעושה זיקוקים.

  7. עוז יריב הגיב:

    אהבתי את רובו של הספר.
    אהבתי את החדשנות (עבורי) שהתוכן עבר והווה עובר בצורה של מכתבים ולא כסיפור עלילתי.
    אהבתי מאוד את הדמויות של ליז וזו של גאז׳ למרות שהיא חיה וקיימת רק במכתבים שלה ובזכרון של ליז.
    אהבתי גם שהיו שמות זמרים ושירים, שהתחברו לקישורים ביוטיוב. מקורי ביותר.
    הצלחת להמאיס עלי את הדמות הגברית הראשית, דמות טרגית בחייו ובמעשיו.
    האמת שצריך גם להשקיע בדמות של האיש הרע, כדי לגרום לקורא לשנוא אותו. ועשית זאת בהצלחה.

    מאוד נהניתי.

  8. עדי מלמד הגיב:

    אז סיימתי לקרוא ממש עכשיו
    מאוד נהנתי
    צחקתי לפרקים
    לחלוחית בעין.
    קראתי כמעט בלי הפסקה ונמשכתי להמשיך ולקרוא.
    ונראה לי שזה אומר הכל.

    גם היה משהו שונה מבחינתי בחוויה של הקריאה שלא מדף. אני לא עושה את זה בדרכ, אבל אולי בגלל שאלו היו מכתבים שמראש לא נכתבו על הדף זה עבר לי יותר טוב.

    נראה לי שאת בהחלט יכולה להרגיש גאוה רבה.

  9. שירי חן הגיב:

    וואו!
    אהבתך למילה הכתובה והכבוד שאת רוחשת לה, זועקים מתוך הספר. במובן הטוב של המילה. הכי טוב!
    הקצב והדינמיקה מבריקים, אם היה חשש “שאפול” לשגרת הפינג פונג בין החלפת המיילים, הצלחת לחדש, לגוון, להוסיף עוד רובד ולקלף עוד שכבה מן המסתורין.
    והסוף, וואו, הסוף!
    מלאת תחושות, מחשבות ורגשות לשתי הדמויות ולעלילות שהן עוברות…
    גמעתי את זה כמעט בנשימה אחת ( רק הילדים החצופים הפריעו…)
    שאפו ענק!

  10. רעות זארו הגיב:

    הספר “כל הג’אז הזה” היה לי לתעלומה עוד לפני שקראתי בו מילה. הכותרת גרמה לי לתהות האם זה ספר על מוזיקה? אולי על זמרת אלמונית שמנסה לפרוץ? לא קראתי את הכריכה האחורית (בהיעדר אחת בפורמט בו קראתי) עד שסיימתי את הספר וטוב שכך.

    פורמט חלופת המכתבים בין ליז פיין ל”מישו” הוכיח עצמו כמרתק עד בלתי אפשרי להוריד את הספר מהיד. כל פעם שנגמר מכתב אחד והתחיל אחר מצאתי עצמי במאבק פנימי של איזה עולם אני רוצה שייחשף בעיניי עכשיו, של ליז או של מישו. זה לא פורמט קל לקריאה (ואיני סופרת אבל אחטא ואסיק שגם לא לכתיבה) וכבר קראתי מספר מועט של ספרים שניסה להשתמש בפורמט הזה וללא הצלחה ממש גדולה, במקרה של סנונית ליס נראה שהיא פיצחה את השיטה ועשתה זאת מעבר לנהדר, אני לא מצליחה לחשוב על דרך אחרת להכיר את הסיפור של הדמויות ואת ההתפתחות שהן עושות (או לא עושות) בין דפי הספר. ובין לבין המכתבים גם צצות להן ביצי הפתעה של כתבים קצרים ונהדרים.

    הספר הפתיע אותי מתחילתו ועד סופו והשאיר אותי עם המון מחשבות. על העולם, על החיים, על עולם האינטרנט המודרני בו כל כך פשוט לדבר עם אדם זר שיכול לשבת בכל מקום, לקרוא אותך ולכתוב לך.

    זה ספר מרענן ומקורי בעולם ספרים כל כך בנאלי לפעמים ואני ממליצה עליו בחום רב עד כדי פינוי צהריי שבת חמימה, רק להישאב לתוכו.

  11. תמר ירון הגיב:

    קראתי את הספר כמעט ברצף וככל שקראתי נכבשתי. לקחת משימה גדולה של סיפור מורכב שנע בין זמנים דמויות וכאבים ועמדת בה בגאון. ובחמלה.
    כבוד! כל הכבוד!קראתי את הספר כמעט ברצף וככל שקראתי נכבשתי. לקחת משימה גדולה של סיפור מורכב שנע בין זמנים דמויות וכאבים ועמדת בה בגאון. ובחמלה.
    כבוד! כל הכבוד!

  12. הספר נקרא בנשימה עצורה, קראתי אותו ללא הפסקות כלל) דמעתי לעיתים צחקתי לעיתים ולא נותרתי שוות נפש ולו לרגע אחד. ספר נפלא!

  13. יונית לב הגיב:

    איזה ספר !!!
    המשפט שהכי אהבתי –
    “פעם האמנתי שיש קו דק של טוב שמטייל בחיים כמו איזה חייט שקוף ותופר את הדברים אחד לשני.
    היום אני יודעת שזה בולשיט, שהכול אקראי ורק אנשים שלא היו להם בעיות אמיתיות חושבים
    שהיקום מסדר להם את העניינים”
    אהבתי כלכך הרבה דברים בו…

  14. טלי אוקסנברג הגיב:

    אני אוהבת אותך ומתרגשת ממך. ואהבתי את הספר. הכתיבה עדינה ומרגשת, הסיפור עצמו מעולה ומעניין והסגנון מתאים מאד לסיפור ובלתי נפרד ממנו. ליז מדהימה וגם ג’אז והיחסים ביניהן.

  15. מעיין רוגל הגיב:

    היה טוב כך שלא עזבתי. שזה לא מעט, ודאי כיום. יש בתוך הספר מקומות שמרגישים צדוייקים וחשופים ורגישים יותר משאר הספר, כאילו אלה פרקים של איזושהי אמת נורא גדולה. הכל עובד. אבל יש מקומות שרואים בהם עוד עומק. כמו הקטעים האקסטרה כחולים בים. השנוי בסגנונות ובשפה מאוד עבד בעיני. זה עובד, לגמרי. ומותח, ומעניין.

  16. מאיה פולק הרלב הגיב:

    זה אחלה ספר. חכם, עמוק, מבנה מקורי ובעיקר מעניין. סחף אותי, סיקרן אותי (ולא בעיה לשעמם אותי אבל זה לא קרה לרגע), אהבתי מאוד. שאפו. את יודעת לכתוב, לזוז בין מנעדים ומשלבים של שפות כתיבה. זה ספר מסקרן, שונה, קולח.

  17. נועה לקס הגיב:

    הספר של סנונית ליס הוא קודם כל חלוצי בנוף הספרות הישראלית. סוף סוף ספר שלא רק שאינו “מפחד” מהשימוש בעולם הווירטואלי אלא גם מניע אותו בצורה אלגנטית ונכונה, שאינה משאירה את הקורא אדיש לרגע.

    עד כמה המחשבים אשר אוגרים בתוכם לא פעם את התמונות, ההתכתבויות, פרטי האשראי והיומנים שלנו, הפכו לבעלינו? ומה קורה
    כאשר כל הפרטים הללו מגיעים לידיים הלא נכונות בקלות בלתי נסבלת?

    החיבור שבין העולם הווירטואלי לעולם המוחשי, מסופר דרך סיפור אישי מרתק ומרגש אשר מתגלה אט אט.
    המחשב של בחורה צעירה אשר חוותה טראומה ואובדן נוראי, מגיע לידיו של גבר בודד ומוזר אשר משחרר לה את זכרונותיה היקרים מפז בהדרגה, בתמורה לכך שתספר לו פרטים מחייה לפי בקשתו. בלחיצת כפתור, הוא מזהיר אותה,
    יוכל להשמיד את כל זכרותוניה היקרים – ההתכתבות עם חברתה הטובה ביותר אותה איבדה.
    מי מסתתר מאחורי איום האכזרי של השמדת זכרונות כה אישיים ומדוע הוא דורש דבר כה מוזר בתמורה?

    הדרך לפתרון השאלות הללו היא לא פחות חשובה מהתשובות. סנונית ליס העניקה לכל אחת מהדמויות בספר הזה עולם שלם וקול ייחודי וברור, תוך התעסקות בסוגיות אשר הופכות מטרידות יותר ויותר עם התפתחות הטכנולוגיה.

  18. נועה אנג'ל הגיב:

    סיימתי לקרוא עכשיו. זה יופי יופי. מאוד מסקרן, זורם לקריאה ושואב פנימה (וזה לא דבר של מה בכך. כבר הרבה זמן לא צלחתי רומן באורך מלא בגלל ספרים שלא הצליחו לעמוד בדבר הבסיסי הזה).
    מודה שבהתחלה חסר לי קצת איזה טאץ’ “קאנוני” בכתיבה עצמה (בקטע טוב – כמו מתאבנים איכותיים שעושים לך חשק למנה עיקרית), אבל ככל שזה התקדם הגעת גם לשם. הטוויסט היה מצוין ובלתי צפוי, סגירה משובחת. גם במבחן ה”האם הייתי קוראת את זה פעם שניה” הוא עומד (שוב – לא עניין של מה בכך). עלילה משכנעת. ממש נהיה לי לא נעים פיזית מהמחשבה שהמחשבות הכי כמוסות של מישהי נמצאות בידיים של מישהו אחר. חלקים נרחבים מהספר אשכרה רציתי לתפוס את “מישו” ולתת לו בעיטה לביצים.
    בקיצור, מאוד מרענן

  19. מיקי רסילבסקי הגיב:

    נדמה שעברו עידנים, שנים בשנים – ואז, אני נזכרת – אכן היו אלה שנים שעברו מאז שברתי לעצמי את הראש בניסיון למצוא הסבר. איך מסבירים לאחת משלושת החברות הכי טובות שאת לא מסוגלת לקרוא את הטיוטה לספר שהיא כותבת? לא קראת ספר מתקופת אנטיוכוס, וגם אז, כשניסית, שברת שיניים בניסיון לסיימו. ובכלל – איזה ספר זה היה? וכל כך רציתי לקרוא. רציתי. רציתי לגלות עוד טפח, עוד ״שכבה״ אל תוך הנפש המיוחדת כל כך של החברה המיוחדת אפילו יותר שלי.
    עבר זמן מה עד שביקשתי ממנה, Snunit Liss, לשלוח לי את הטיוטה המעודכנת, מן הסתם. אני לא זוכרת מה היה זה שהעניק לי את ״האומץ״ לנסות ולקרוא שוב – לקרוא עם כל הקשיים. לקרוא עם הפסקאות הנעלמות שתמיד מאלצות לחזור אחורה ולמצוא את הנקודה בה איבדתי את תשומת הלב והעיניים החלו מפזזות כמו רובוט על גבי הדפים, לקרוא בליווי צלצולי הטלפון והשיחות הקולניות וקול מרקע הטלוויזיה ואפילו קול חריקת המזגן מעליי – כל הסחות הדעת העולות על הדעת (ואלה שלא), ואיך לא: לקרוא תוך כדי שמחשבותיי שלי יתפרצו מבלי שיוזמנו ולעזאזל, שוב הלכו עשרה דפים קאפוט, ודי כבר די כבר תנו לקרוא!
    רגע. יש פואנטה לכל ההקדמה המייגעת הזו.
    כשהדפסתי את הטיוטה של הספר של סנונית, הכנסתי את כולה לשלוש ניילוניות (כך יצא). על מנת שהקריאה לא תפחיד – חילקתי גם את שלוש הניילוניות לשלוש, כל אחת. בכדי שאראה כמה יפה אני מתקדמת. חלוקה לגושים תמיד עוזרת.
    רק שכבר בערב הראשון בו ניגשתי להתחיל את מלאכת הקריאה, ומבלי לחשוב או להתעכב על כך – בקלות סיימתי ניילונית שלמה אחת. אלמלא השעה – אני משערת שהייתי ממשיכה אל תוך הניילונית השנייה. וכשהתחלתי את הניילונית השנייה מצאתי את עצמי נשאבת אל תוך הכתיבה הקולחת של סנונית, אל תוך העלילה והדמויות – מעלה הילוך וקצב וממתינה להתפתחות הבאה, עוברת עם סנונית דרך עבר והווה וגם עתיד בין שתי נפשות שבורות ואלה שסבבו ועודנן סובבות את מארג חייהן הפתלתל בעודן פורמות אט-אט את החוטים הדקים שהם עצם קיומם הסבוך.
    לא עבר זמן רב וסיימתי את הספר. ליתר דיוק – בלעתי את הספר. אז חשבתי לעצמי: או ש״נרפאת״ דרך פלא וכעת את יכולה לשוב ולקרוא ספרים (מה שעד שנות העשרה המוקדמות שלי עשיתי באהבה וללא הרף) – וזה ייתכן לחלוטין! או שהספר פשוט *טוב*. ועם כל הכבוד לנס הגדול שאירע לי אני חייבת לומר, וללא קשר להיותה של סנונית חברה – הספר שכתבה ושעליו עמלה ויקדה הוא ספר כובש ומרתק. הוא מצייר בדיוק כואב את הנפש המורכבת דיה גם כך בעידן המודרני, ואת נקודת המשיק של המעמקים החשוכים הפרימיטיביים, לכאורה, של כל אחד ואחת מאיתנו עם הטכנולוגיה של ימינו. אילו סכנות אורבות לאדם באותו מקום, והאם דווקא שם גלומות הזדמנויות לקשר אנושי שהפחד מהבלתי מוכר טרם מאפשר לנו לקבל בברכה?
    ברגישות עצומה ובחמלה, בספר הביכורים של סנונית, ״כל הג׳אז הזה״ (ובלי שום קשר למוזיקת ג׳אז, למי שחושש מאוד-מאוד) ובאמצעות תחלופת האימיילים של ״מישהו״ וליז, היא חושפת עולמות שלמים של כאב, בדידות ופחד של אנשים שחשים עצמם ״פליטים״ של חברה שאליה אינם שייכים, כל אחד וסיבותיו שלו – עולמות שגורלם נשזר ונקשר בקולמוס וירטואלי, בשיח אינטנסיבי, תכופות אגרסיבי – שאט מתעצם ולצידו העלילה, הדמויות – והקורא.
    אני גאה להמליץ על הספר המדהים הזה שמאתגר את המחשבה והדמיון (אותי, לפחות, הוא איתגר)

  20. צ.ל. הגיב:

    אני קוראת את “כל הגאז הה” מאת סנונית ליס בפעם השלישית. בפעם הראשונה בלעתי אותו. בקריאה השנייה התעמקתי וחוויתי אותו. ועכשיו בקריאה השלישית אני
    צוחקת ובוכה. הזדהיתי מאוד עם דמותו של מישו כילד כפי שמשתקפת מיומנו. בדידותו זועקת. למזלו הייתה לו מורה שהבחינה בקשייו ויצאה להגנתו. מישו הבוגר
    פועל מתוך רצון להציל את ליזי, ועושה זאת בדרך ייחודית. את הדפים האחרונים בספר אני שומרת לרגע שקט ואינטימי, שרק לא יגמר.
    פשוט ספר מצוין.

  21. עדי קראוס הגיב:

    אני אוהבת לקרוא ספרים חדשים.
    זה כמעט כמו לפגוש מישהו בפעם הראשונה.
    לפעמים, מיד מחבבים ומוצאים מכנה משותף לשיחה. לפעמים זה לוקח זמן….
    הפעם פגשתי ספר כל כך חדש, שאפילו לא הוציאו אותו עדיין לאור.
    הסקרנות הכריעה אותי לגמרי. תיכף תבינו למה.
    הנושא עצמו נראה לי כמו חידה:
    בחור ובחורה מתכתבים במיילים זה עם זו. לא מבחירה חופשית, אלא מתוך כפייה חד
    צדדית ווירטואלית שלו עליה.
    מסתבר שהבחור, המכונה ״מישו״ מחזיק ברשותו את המחשב הגנוב של הבחורה,
    ליזי, ששמה האמיתי הוא עליזה (למרות שהיא די עצובה).
    מישו לא רק מחזיק את המחשב, הוא גם מכתיב לליזי את התנאים להחזרתו. הוא
    מאלץ את ליזי לכתוב לו על עצמה ובתמורה, ישחרר את קובץ אסופת המכתבים
    שהפריד מתוך שאר הקבצים שעל גבי המחשב הגנוב. את אסופת המכתבים הזו הוא
    מחזיק כבן ערובה בידיו והוא לא מתכוון לשחרר אותה בקלות. במיוחד, כשהוא יודע
    עד כמה היא חשובה לליזי.
    מאיפה הוא יודע הכל עליה?
    ובאיזו זכות הוא כופה את עצמו? מה היא חייבת לו?
    האם הוא מונע מחוסר ביטחון? מאהבה נכזבת? אולי זה בכלל עוד סיפור על אובססיה
    מסוכנת?
    עם התחלה כזו, חייבים להמשיך לקרוא.
    לאט לאט וככל שליזי נענית לדרישות המעצבנות של מישו, נפרשים בפנינו חיי
    השניים. העבר שלהם לא פשוט. קשה מנשוא, אפילו.
    ולמרות זאת, מה הם מחפשים במערבולת הרגשית שאליה נכלאו? איזו מערכת יחסים
    יכולה סיטואציה כזו להוליד, מבחינתם? פורקן מזיכרונות שלא מרפים? גירוד בלתי
    פוסק של פצעים מהעבר? אולי נחמה?
    המילים הן מוטיב מרכזי בסיפור המיוחד הזה. בעיקר מילים שלא אומרים. שתיקות
    שמלוות לאורך שנים ומעיקות כל כך….
    מישו וליזי, שבדרך כלל לא מדברים על כל דבר עם כל אחד מחפשים מגע באמצעות
    התכתובת הווירטואלית. הם מתצפתים זה על זו. מתקדמים האחד אל השנייה ולרגע,
    אפשר לחשוב שהם ממש חברים שהכירו מזמן.
    האם זהו באמת סיפור של התאהבות במיילים? תצטרכו לקרוא ולהיווכח בעצמכם.
    כל הג׳אז הזה, ספרה של סנונית ליס, מומלץ בחום רב ביותר

  22. קרן גראף הגיב:

    הספר שלך גאוני. הרעיון נפלא והלואי שזה היה עובד כך במציאות. מצאתי את עצמי צוחקת מהסרקסטיות של ליז ומתענגת על המילים והתובנות של מישו, מדהים איך הצלחת לגרום לסיטואציות שכביכול הפרשנות שלהן היא מאד ברורה, לקבל משמעות אחרת. אהבתי את זה מאד, זה משנה תפיסה בהרבה מובנים. כתוב בצורה כל כך זורמת ופשוט מושך לקרוא בו עוד ועוד.
    סיימתי ועכשיו בא לי שוב.

  23. יעל כהנא הגיב:

    יש משהו בסיפורי מכתבים שלא קל לצלוח. על אף דוגמאות טובות (“העיר והבית”, של נטליה גינצבורג, למשל), לרוב זה מאולץ ולא עובד לי.
    אבל סנונית ליס השכילה להפוך את הטכניקה ללב הסיפור.
    ליז, צעירה מקיבוץ, מקבלת יום אחד מייל ובו דרישה לכתוב 40 מכתבים, אחד כל שבוע, אם היא רוצה לראות שוב את הלפטופ הגנוב שלה. בלפטופ יש נכס יקר ערך- הוא מתגלה לקורא לאט. במקביל, הדמויות עוברות מהלך של בחירה, של פתרון, של התמודדות עם מציאות, שעד כה ברחו ממנה.
    סנונית כתבה דמויות אמיתיות. בשפתם, באפיון, בעלילה. אין רגע מזוייף אחד. זה ספר ישראלי מאד (צבא. פסטיבלים, חיי קיבוץ), נוגע ללב, ששם את הכאב של הפרט, ואת המוצא ממנו, בהקשר משפחתי וחברתי.
    חוץ מזה, אני רוצה לציין את הכריכה היפה, את הבחירה להוציא את הספר לבד, ואת העריכה המצוינת של מיכל חירותי.
    ממליצה לקרוא את הספר, נהניתי ממנו.

  24. אילה גלברג-יפה הגיב:

    בשניה שנתקלתי בשם הספר, נזכרתי במועדון הג’אז בניו יורק, Blue Note ובכמה אני אוהבת מוזיקת ג’אז, אבל אז שאלתי את עצמי האם אוהב לקרוא עליה? ובכן, הספר אינו על מוזיקת ג’אז ומהר מאוד תצללו פנימה ותגלו מה זה הג’אז הזה (רמז: קיצור של משהו…).
    בגב הכריכה מופיע משפט שגרם למוחי להשתולל:
    “אילו יכולתם לבודד רגע אחד בחייכם ולהפוך אותו לערסל שתוכלו לשוב ולהתכרבל בו מתי שתרצו-באיזה רגע הייתם בוחרים” . לאחריו מיד התחלתי לקרוא.
    פורמט הספר מסוכן, כזה, שאו נוחל כישלון נחרץ או הצלחה מסחררת, סנונית ליס עושה זאת בצורה מופלאה ומיוחדת, כמו פיצחה את קוד הכתיבה בהתכתבות. היא מנגישה לנו דמויות בתוך עלילה מהודקת, סיפור גאוני על דמויות קשות הנעות בחלל אינסופי של אהבה וכאב, אובדן והדחקה. הוא כל כך ראוי לקריאה כשלמעשה בסיומו לא יכולתי לחשוב על אף דרך אחרת לכתוב אותו. הספר ערוך גאונית וכאן המקום להחמיא למיכל חרותי העורכת שעשתה עבודה מושלמת. השפה נעה בין גבוהה ומיוחדת לעוקצנית ושנונה.
    בתחושתי זה סיפור אמיתי (והזוי) כי האלטרנטיבה שהוא כולו פרי דמיונה הקודח גורמת לי רק לקנא בה כסופרת.
    שתי הדמויות המרכזיות הן ליז ומישו (מישהו) , דמויות חשופות ואוטנטיות.
    ליז, צעירה תל אביבית בת 23 ופגועה רגשית ופיזית , הלפטופ שלה נגנב ועליו כל עולמה.
    מישו, גבר תל אביב פגוע אף יותר, אשר רוכש את הלפטופ בחנות יד שניה ומהר מאוד עולמה של ליז נפרש לפרוסות חיים מדממות אל מול עיניו ולבו הנכה.
    מישו, כך הוא חותם על כל מכתב, פונה אל ליז ומציע לה הצעת חיים: אחזיר לך את המחשב בתנאי אחד, תשלחי לי 40 מכתבים, מכתב בשבוע, 500 מילים לפחות , ובו סיפור חייך. חוויותיך, תחושותיך בצורה הכי אמיתית ופתוחה שאפשר.
    ליז עונה לו בערך 500 מילים של “לך תזדיין, לך תזדיין”.
    היא כועסת/זועמת המומה ועצבנית אך מהר מאוד גם סקרנית ונמשכת פנימה.
    כל פרק חושף את הקורא לחוויות חיים קשות של שניהם. הרגשתי כמו מציצנית קריפית אל חייהם הכמוסים.
    המכתבים חושפים אותנו אל עלילה רצופת ארועים כואבים ומודחקים בלי אף טיפת זיוף ובצורה הכי פשוטה ואמיתית שיש. אולם, למרות הכאב שמלווה את הספר, יש בו גם קלילות מצחיקה המייצרת מרווחי נשימה קלילים בין מכתב למכתב ואף היא שזורה בתוך מכתב. הם מגיעים בעזרתה של דמות נוספת עליה לא אפרט כדי להשאיר לכם את האפשרות להיות מופתעים כמוני, אך רק אציין שבשעות הפנאי שלה היא דוגמנית ואגינה, כן כן!
    אל תוך העלילה נכנס גם הקיבוץ אליו ליז בורחת, ואמור לייצג איזה מקור לבית ושורשים אך עבורה אין הוא מתגלה כמקום מפלט לבריחה שלה, אלא כמקום שיפוטי שללא בושה משפיל עיניו אל מול מכאוביה. אך דווקא שם היא פוגשת את נחצ’ה, זקן מבוגר שהכיר לפני הרבה שנים את סבתה של ליז.
    עבורי נחצ’ה הוא אי של שפיות בתוך נפשה המיוסרת של ליז.
    כאשר אני קוראת ספר מיוחד, מעבר להתענגות הספרותית, אני רוצה לקחת עמי משהו לחיים בצורה אמיתית ולא קלישאתית. נחצ’ה נותן לקורא מתנת חיים המרוכזת ועטופה במשפט גאוני:
    “הרחמים העצמיים, סתם ככה יצא להם שם רע. רחמים עצמיים אין פרושם תבוסתנות, לא לא! לרחם על עצמך משמעו לגלות חמלה כלפי עצמך כאשר העולם איננו עושה זאת. אז רחמי על עצמך מידעלע עד שכבר לא תזדקקי לרחמייך.”
    סנונית, מי גילה לך את המשפט הזה? גלי לנו בבקשה, כי אם המצאת אותו בעצמך – אני שוב מקנאה!
    בעמוד הראשון, בדף הקניין הרוחני, מבקשת הסופרת מהקוראים בקשה פשוטה שגרמה לחיוכי להתפרש לכל עבר:
    הכתימו את הספר בקפה (משובח ) או אלכוהול (זול), דמעות ואצבעות שוקולד, רצוי לקמט ספר זה בתיקים שעושים את דרכם למחוזות שונים ומשונים על כתפיים אחוזות התרגשות…
    מקורי ואוטנטי כבר אמרתי?
    ויש גם פלייליסט מצורף שטרם שמעתי, אני רק יכולה לנחש שמוזיקת ג’אז אין בו
    תודה לך Snunit Liss על ספר כל כך מיוחד איכותי.

  25. גלי יגודה הגיב:

    אני כל כך גאה שגדלתי עם הכשרון שהניב את הספר הזה! סיימתי הרגע ונותרתי עם התחושה המתוקה מרירה של סיום ספר שכבש אותי. אני נפעמת ונרגשת אך גם עצובה ומלאת געגוע. רוצה שוב להיות באמצע. כתבת נפלא סנון, הספר ממלא לי את הראש ואת הלב. זה אצלי הסימן. גאה בך מאד מאד ומחכה לספר הבא! גלי.

    • גלוש, ריגשת אותי מאד. שמחה מאד שככה חווית אותו. תודה על המילים החמות. לגבי הספר הבא, עם שני הקטנים+הביזנס והחיים זה ייקח כמה שנים… חיבוק

  26. אורלי הגיב:

    קניתי את הספר הזה במהירות לא אופיינית: בערב פנוי אחד נתקלתי בקישור לקריאת הפרק הראשון שלו, אחרי כמה ימים קניתי בלי לחשוב, וכבר למחרת התחלתי לקרוא – והנה הוא כבר הסתיים בתוך פחות מיממה.
    אמנם הספר לא ארוך במיוחד, אבל מהירות הקריאה נבעה בעיקר מהרצון שלי להמשיך ולבלות עם הגיבורים המעניינים, השרוטים, המוזרים קצת והכל כך אנושיים שלו, ולמעשה בכלל לא רציתי שייגמר.
    מנקודת הפתיחה המטרידה, שבה אלמוני דורש מליז הגיבורה לשלוח לה מידע אישי על מחשבותיה, רגשותיה וכו’ או שימחק את כל קבצי המחשב היקרים ללבה, נפרש סיפורו האישי של כל אחד מהגיבורים וגם של אנשים אחרים בחייהם. כל הסיפורים, כמעט בלי יוצא מהכלל, היו מעוררי חמלה ומרתקים בו זמנית. כל הדמויות בספר הן דמויות “שבורות” המתמודדות עם טראומות מהעבר במידה כזו או אחרת של הצלחה, אך כולן גם שובות לב ומתוארות באנושיות נהדרת ומגוונת.
    הספר בנוי כמעט כולו מהתכתבויות ובנוסף ממסמכים שונים המצורפים אליהן, כמו קטעי יומן של הגיבורים. אבל למרות (ואולי בגלל?) זה הספר קצבי מאוד, קולח, ומלמד לאט לאט גם את גיבוריו וגם את הקוראים איך אפשר להתמודד עם כאב, שברון לב, טראומה, היעדר תקשורת במשפחה ועוד. הקריאה העלתה דמעות בעיניי יותר מפעם אחת, ובפעמים אחרות עוררה בי חיוך וצחוק, והסוף הותיר אותי נדהמת לחלוטין – הוא היה מאוד בלתי צפוי, שפך אור חדש על כל האירועים והצליח לעורר גם רגש וגם מחשבה. זה בהחלט לא קורה לי הרבה בספרים מהסוג הזה, או בכלל.
    אני לא קוראת הרבה ספרים שאיני יודעת עליהם דבר, אבל הספר הזה היה שווה כל שקל (והרבה יותר) וכל רגע של קריאה. הייתי רוצה לשמוע הרבה יותר על כל אחת מהדמויות בו – על עלילותיה של ליז בצבא, על ההרפתקאות של ג’אז בניו יורק, על חייהם של בני הקיבוצים, על משפחתו של מישו בילדות ובבגרות – לא היה רגע חסר משמעות בסיפור הזה.
    תודה על הספר הנהדר ובהצלחה בהמשך!

  27. Rasel Dickshtien הגיב:

    ספר שאתם חייבים, אבל חייבים לקרוא.
    ספר מיוחד, מקורי, מרגש שנגמע במהירות ומשאיר הרבה רגש למחשבה.
    בקצרה (ובלי ספוילריים): בחורה מיוחדת ומבריקה מאבדת את המחשב הנייד שלה, ובשביל לקבל אותו בחזרה היא צריכה להתכתב עם האיש הלא-מאוד שפוי שרכש אותו מחנות יד שנייה ומתעקש לדעת עליה הכול.
    התלהבתי במיוחד מהיכולת הווירטואזית לכתוב דרך נקודת מבט של שלוש דמויות שונות (כן, יש שלוש) מעוצבות כהלכה, משעשעות ונוגעות ללב.
    כמתבקש מספר איכותי, יש נקודת מפנה וסיום מפתיע והרבה-הרבה משפטים לשימור.

  28. זיו הגיב:

    את יודעת לכתוב, וגרמת לי עונג רב. זה המון

  29. גל הגיב:

    קראתי את הספר בנשימה עצורה
    וכרגע סיימתי אותו. אני עדיין המומה מהסוף….
    שממש ריסק אותי !
    לוקחת כמה נשימות עמוקות
    בכדי לומר לך – תודה רבה רבה על ספר מרגש ונפלא.

  30. אנה הגיב:

    אני לא אכתוב תגובה ארוכה, סיימתי לקרוא את הספר
    ביומיים. אני עדיין מעכלת ומריצה אותו בראש.
    היו שם המון דברים שנגעו לי בלב. המון דברים
    שהיזדהתי איתם.
    אני חושבת שזה הפעם הראשונה שאני קוראת על
    פוסט טראומה ומתחברת לכל מילה.
    הצלחת לכתוב בצורה אמיתית וכנה את התחושות
    הרגשות והתמודדות היום היומית.
    תודה לך על הספר, תודה על הכתיבה הפשוטה
    והכנה.

  31. לאה הגיב:

    סנונית, כתבת ספר מעניין ומרתק. אהבתי מאוד את הרעיון של המסגרת – התכתבות במייל, ספק מאולצת ספק מושכת – דרכה אנו מגלים את ההתרחשויות בחייהם של גיבורי הסיפור.
    לאורך הקריאה, כשראיתי את שמך על הכריכה, תהיתי מה הקשר בין ליז לבין ליס. האם תוכלי לגלות לי?
    כפסיכולוגית נהניתי מאוד מכמה תובנות מבריקות שלך. ראשית, התכתבות שנוצרה כתוצאה ממניפולציה סחטנית של צד אחד, מתפתחת לדו-שיח, בו שני הצדדים נפתחים ויוצרים קשר אינטימי של ממש.
    מצאתי בזה ביטוי של הצורך האנושי במישהו שיקשיב לך, ואתה נסחף לזה גם כשאתה כועס ונרתע מזה. זה קורה גם בטיפולים.
    אהבתי הרבה רעיונות בסיפר: את היומן של הילד. את המיפגש בין ליז לנחצ’ה, שמסמל לי את החכם הזקן. את מייקל (האח של ג’אז), ה”נורמלי” השבור. ולבסוף – הרעיון המקורי של דוגמנית ואגינה.
    התרשמתי מהאינטואיציה שלך לגבי הטיפולים הפסיכולוגיים שליז ניסתה בחייה:
    המיפגש הקבוצתי היה טראומטי עבורה כי הוא אינו מתאים כטיפול ראשון לנפגע פוסט-טראומטי וחשובה מסגרת אישית עבורו.
    הפסיכיאטר המתנשא מייצג גישה מרוחקת, לכן לא פלא שהיא לא הרגישה נוח איתו, למרות שלקחה ממנו את “הטיפ” של חשיפה.
    לבסוף מרינה האנושית זכתה להגיע לליבה של ליז ועוררה אהדה והערכה בזכות הרכות והצניעות שלה.
    אגב, כך היתה גם אלה (או אנה), הפסיכולוגית השיקומית, שהפכה להיות אשתו של “האיש הרע”.
    הסיום של הסיפור היה מעניין, אך אם לומר את האמת הוא קצת “קילקל” עבורי את הסיפור. אהבתי דווקא את המקריות כביכול שהתרחשה בין השניים, ורציתי שככה היא תימשך.
    דימיינתי סיומים אחרים לסיפור, כמו דלתות מסתובבות.
    תודה לך על החוויה, ובהצלחה בספרים הבאים.

    • שלום לאה, נעים להכיר ואני מאד מודה לך על קריאה ועל תגובה מעמיקה כזו.
      אני שמחה לקבל את המשוב המקצועי שלך, יש לי תואר ראשון בפסיכולוגיה אבל החיים לקחו אותי לכיוונים אחרים.
      אין קשר בין ליז לליס, לליז היו כמה שמות לפני שהשם הזה נבחר לה. בסוף בחרתי בשם ליזי (עליזה) אחרי שנבחר השם יסמין והכינוי ג’אז, כי אהבתי את המצלול של “ליזי וג’אזי”.
      לגבי הסיום – שמחתי לקרוא את דעתך הכנה, אני משערת שאי אפשר לקלוע לטעמם או לרצונותיהם של כל הקוראים ומעניין איזה סיום דמיינת לעצמך.
      כדאי שתדעי שיש סוג של “דלתות מסתובבות”. גם לי היה לא קל עם הסיום הזה, וכתבתי אחד נוסף, את מוזמנת לקרוא אותו לצד קטעים שנפלו בעריכה, כאן באתר:
      https://allthatjazz.co.il/bonuses/
      בסופו של דבר, הרגשתי שהסיום שבספר הוא הסיום הנכון שלאורו נבנה הסיפור כולו.
      תודה לך על התגובה. בידידות, סנונית

      • לאה הגיב:

        תודה סנונית על תגובתך.

        קראתי את הסיום האחר שכתבת. גם הוא מעניין מאוד. יש הרבה אפשרויות לסיים. אני ממש מכבדת את הסיום שלך, הוא מצליח לגרום לטלטלה אצל הקורא.
        אני כנראה רציתי סיום שדווקא לא יטלטל, שישאיר אותי באותו מצב הזוי שמתרחש ביניהם. כל סיום עומד בזכות עצמו, והוא אפשרי ולגיטימי. אינני מנסה לומר שזה הסיום הנכון. הוא הנכון בשבילי.

        אני רוצה לספר לך עוד משהו. השבוע שיתפה אותי מטופלת על פלונטר שנוצר בינה לבין מי שהיתה בנעוריה החברה הטובה ביותר שלה.
        זו היתה הזדמנות להתבונן על החברות המיוחדת בין ליז לג’אז וסיפרתי לה על זה.
        אני מוסרת את הספר הזה לידיה של אותה מטופלת, שתהנה גם היא מהספר. אני סקרנית מה תהיה תגובתה לחברות הזו בין שתי הנערות החמודות בספרך.

        אשמח להיפגש בספר הבא שלך.
        לאה

        • בסופו של דבר, בעיני השאלה החשובה בנוגע לסיום היא לאן נמשך הספר בדמיונו ובעולמו הפנימי של הקורא אחרי הקריאה. לא אפרט כדי לא להרוס למי שנכנסים לפה לפני קריאת הספר, אבל את בטח מבינה את כוונתי.
          תודה ששיתפת את הספר עם המטופלת שלך, מרגש מאד שהספר עובר מקוראת אחת לאחרת ועושה את דרכו בעולם. אני מקווה שהמטופלת שלך תמצא לספר מקום בעולמה הפנימי כמו שאת מצאת, ואשמח לשמוע
          איך היא חוותה אותו ואם הוא התכתב עם המפגש שלה ושל חברתה. בסופו של דבר החברות של ליזי וג’אזי באמת נקטעת, אבל חברויות הן דינמיות ומשתנות לאורך החיים, ממש כמו יצור חי.
          לגבי הספר הבא – תני לי כמה שנים – וניפגש 😉 תודה, סנונית

  32. יונת פרטוק הגיב:

    וואו.
    חייבת להודות שכבר מהתחלה היה משהו סוחף בספר, גם אם הרעיון נראה לי הזוי משהו.
    אבל די מהר נשאבתי, נהנתי, התרגשתי.
    כתיבה מקסימה, סוחפת, מעניינת.
    והסוף משאיר אותך בפה פעור!
    המשיכי לכתוב. מחכה ליצירתך הבאה.
    תודה, יונת.

  33. ליאור הגיב:

    אני שונאת את הספר שלך. (לא באמת, תנשמי) קראתי את הספר כשהייתי בגאורגיה בין הנסיעות – לצערי כשאני קוראת בנסיעות אני חוטפת בחילה אך עם ספר כל כך מותח ומרגש כזה – גם אחרי שהקאתי המשכתי לקרוא. חייבת לסיים, חייבת להבין מה יקרה אחרי העמוד הזה. הספר שלך מדהים! ברגע שסיימתי לקרוא העברתי לאמא שלי עם דמעות ואמרתי לה ״את חייבת לקרוא את הספר הזה״. יש בו כל כך הרבה ניואנסים וכל כך הרבה רמזים וכל כך הרבה דברים שמלמדים אותך על עצמך. חפרתי הרבה לאמא שלי שתקנה לי את הספר הזה. אז למה התחלתי את ההודעה כ״אני שונאת את הספר שלך״? כי אני שונאת את זה שהספר מדמה את החיים. החוסר ידע שלנו לגבי הכל, העובדה שבה הכל יכול להשתנות בין רגע. אז מתנצלת, ישנה טעות. אני לא שונאת את הספר, אני שונאת את איך שהצלחת להעביר את החיים שלנו לספר שלם, שונאת שהצלחת לשים מראה שמשקפת לנו בדיוק איך החיים נראים: איך מאחוריי כל מוות של בן אדם מסתתרים חיים שלמים שאנחנו יכולים להרוס בין רגע. הספר שלך מדהים. הלוואי וכל הספרים בעולם יכלו להיות כמו הסגנון של הספר הזה, עם זה הנושא, הדמויות, המסר, הסוף העוצמתי או השנינות המדהימה
    עלי והצליחי, מקווה לשמוע על עוד ספרים שתכתבי
    ותודה רבה על הכל
    (ומצטערת על התוקפנות בתחילת ההודעה)

  34. הילה הגיב:

    ספר שממש קשה להניח פשוט מושך וסוחף.
    אני מאוד נהנתי לקרוא אותו לרגע חשבתי שמדובר
    במקרה אמיתי
    מקווה שיהיה לו המשך כדי לדעת מה התגובה של
    ליז למכתב האחרון שאדם השאיר לה

    • תודה רבה על תגובתך הילה, לשמחתי לא מדובר בסיפור אמיתי 🙂
      האמת היא שאני לא מתכננת ספר המשך כי אני חושבת שההמשך צריך להתקיים בין כל קורא לבין עצמו, ועכשיו את צריכה להחליט מה ליז שלך, שאת מדמיינת עונה למישו שלך, שאת קראת
      איך נמשך הסיפור שלך?
      בידידות, סנונית

  35. מירב הגיב:

    סנונית היקרה,
    בימים אלו סיימתי את קריאת הספר.
    זה אחד הספרים המוצלחים שקראתי. מאד נהנתי מקריאת הספר. אני שמחה שקראתי אותו !!!!!
    אני אוהבת לקרוא “ספרי ביכורים” וזה אחד הטובים שבהם.

    בספר יש רגישות גדולה, כנות, אכפתיות וכמובן הרצון לדעת מיהוא מישהו.
    למרות המתח שיש בספר,
    הספר מתיחס למגוון גדול של נושאים: משבר , מוות, צורות שונות להתמודד עם משבר, הורות, גיל הנעורים, התעללות בילדות, זיקנה, שואה, בדידות, מחוסרי הבית, יחסי שכנות, החיים בקיבוץ, הפסיכולוגים השונים, תאונות דרכים, הנהג הפוגע וכו’….

    הספר ילווה אותי עוד תקופה ארוכה, ואהנה לחזור אליו.

  36. סנונית שלום. נחשפתי לספר בפייסבוק בקבוצת קוראים והיתה המלצה עליו. הוא עורר את סקרנותי. רכשתי אותו. אני מטפלת באנשים. קראתי אותו בשקיקה. הרגשתי איך מה שיונג אמר (תלמיד של פרויד ומייסד אסכולה פסיכולוגית העומדת בפני עצמה) “מקום הכאב הוא מקום הריפוי” מקבל ביטוי בספר. ליזי וג’אז חברת בנפש, SOUL MATES…איזה יופי שאנשים מוצאים בחיים אלו נשמות תאומות, גם אם זה לתקופה….הרי שזו מתנה ענקית…. גם ליזי וגם ג’אזי הינן טיפוס טיפוס!!!! מתוארות בחן רב ובשפה עשירה , קולחת מצחיקה ומעניינת. ה”מישו” הוא גם “משהו משהו”…לכל דמות יש עומק, הצלחת בכך נפלא….יכולתי לחוש כל אחת מן הדמויות וזו יכולת אדירה של כותב ספרים. מה שאהבתי במיוחד בספר המיוחד הזה, היה שתמיד יש יכולת לאדם לרפא את עצמו ולחולל שינוי בחייו. ספר שמדבר על תקווה ענקית. גם אם הריפוי של כל אחת מהדמויות אינו “ריפוי קלאסי” או “רומנטי”….סיפור מהחיים. יישר כוחך סנונית. אהבתי כל רגע בקריאה, מצאתי עצמי חושבת בעבודה מתי אני חוזרת הביתה להמשיך ולקרוא. סוף הספר ממש היה לי הפתעה, לסתי נשמטה…מה שנקרא. אשמח לקרוא עוד דברים שאת כותבת. אשמח אם תצרי אתי קשר
    irisi@rosh.org.il
    ממליצה על קריאת הספר המיוחד הזה מכל הלב!!! איך שנכנסתי לקריאה הוא לא כמו שיצאתי ממנה. ממש עברתי שינוי….וזה היופי. נגעת בלבי….

  37. סיגל משה הגיב:

    את הספר ” כל הג’אז הזה” מאת סנונית ליס, רכשתי בעקבות פוסט מסקרן בפייסבוק. מאותו רגע החלטתי שאני קונה וקוראת את הספר. ההתחלה סיקרנה אותי. התחלתי לקרוא וגיליתי שאי אפשר להפסיק. העלילה סוחפת אותך לתוך הספר ואתה נשאב והופך בשניות לדמות שמביטה מהצד בכל המתרחש. בשניות הופכת הסקרנות לכעס על דמויות ומיד כמו רכבת הרים לצער על הדמויות ומשם להזדהות עמוקה. כך במשך שעתיים בלילה אחד קראתי את הספר ועברתי מקצה אחד של סקאלת הרגשות לקצה שני וטיילתי שם בין כל הרגשות שחווה אדם. בכיתי, כאבתי, אהבתי, הזדהיתי, כעסתי. התחברתי לדמויות, הכרתי אותן שנים, זו הייתה ההרגשה, הסוף המפתיע מגיע עם רמיזות שרק לקראת הסוף אתה מבין ומגביר קצב לראות שצדקת. ספר יחיד ומיוחד שכתוב בצורה מאוד אמיתית וקולחת. ממליצה בחום לכל אחד לקרוא, מבחינתי זה ספר השנה. בין היחידים שאני שומרת אצלי. תודה סנונית על יצירת מופת ותודה לך שאת נפלאה גם במציאות.

  38. רותי הגיב:

    ספר מיוחד מעניין ומפתיע, הדבר שהפריע לי מאוד הן הקללות והכתיבה הגסה
    אפשר להגיד הכול ולא בצורה בוטה כל כך- (לך תזדיין) הבנתי אחרי הפעם הראשונה.
    בקיצור נהנתי מאוד אך נשאר טעם טיפה “מלוכלך”
    אגב, חברה קראה והתרשמה כמוני (אולי כי אנחנו שייכות “לדור הקודם” 70 +
    בהצלחה

    • שלום רותי, תודה על תגובתך. אחד מהאתגרים במהלך הכתיבה, היה לילצור בידול בין משלבי השפה של הדמויות השונות שכותבות בגוף ראשון. כחלק מכך, היה עלי להשתחרר גם מתחושת ההכרח לכתוב “יפה”, בשפה גבוהה ונאותה
      ולהרשות לכל דמות לפתח את המבע שלה
      הקללות נכתבות על ידי ליז, בחורה צעירה שכועסת מאד, בחתימה האישית באימייל, שם העתקה היא כלי נפוץ
      צר לי אם השימוש בהן הקשה עלייך את הקריאה, אך זוהי הייתה הבחירה הסגנונית הנכונה והמדוייקת בעיני ובעיני העורכת עבור הדמות של ליז בסיטואציה הזו
      בכל אופן, אני מודה לך על המשוב הכן ושמחה שקראת את הספר. בידידות, סנונית

  39. אבינועם הגיב:

    עכשיו סיימתי את הספר המרתק הזה, עברתי על
    התגובות ואני מצטרף לכל הממליצים כמוהם גם
    אני לא עצרתי את שטף הקריאה ונסחפתי אל תוכנו.
    הספר כתוב נפלא ערוך נהדר,מנוסח בכשרון ברגש
    והמון חמלה,יצירה נהדרת תענוג .
    אבינועם.

  40. שחף הגיב:

    כבר תקופה ארוכה שאני קונה ספרים שנערמים ליד המיטה שלי וקראתם נדחית בגלל מיליון ואחד תירוצים שאני מספרת לעצמי. נתקלתי בפייסבוק בפירסום של הספר, שמצורף אליו העמוד הראשון. ככה במקרה; החלטתי לקנות עותק אלקטרוני- ולא האמנתי שהספר משאב אותי ככה. לא יכלתי להפסיק לקרוא. פחות מיומיים, וכבר סיימתי את כולו. תודה סנונית, על שהזכרת לי כמה אני אוהבת לקרוא וכמה זה היה חסר לי. כנראה שיש לא רק מחסומי כתיבה, אלא גם מחסומי קריאה.. תודה על ספר נהדר 🙂

  41. יניב הגיב:

    כשהספר הוצע לסקירה באחד מקבוצות הפייסבוק להן אני משתייך התלבטתי. התקציר נראה מעניין אבל לא הייתי בטוח במאה אחוז אם זה בדיוק מה שאני רוצה לקרוא באותו זמן.
    לפני כמה ימים מצאתי אותו בספרייה השכונתית. קראתי אותו ב3 ימים. זה הספר הכי טוב שקראתי השנה. מבחינת יצירתיות ומקוריות זה ספר המקור הכי טוב שקראתי בהמון זמן.
    החל בסיטואציה המוזרה, עבור בדמויות המשכנעות, וכלה בכתיבה הכנה והטוויסט לקראת סופו- פשוט הדהים אותי במובן הכי חיובי של המילה.
    זה לא ספר שמח או שטחי, אבל הוא מצליח לגעת בעומק חינני בכל כך הרבה דברים חשובים שפשוט וואו. תודה לך!

  42. טלילה הגיב:

    לא פסקתי לקרוא עד סופו.
    המבנה המאד ממסגר את העלילה, גם הדיאלוג הפנימי והחיצוני מוסיפים למיסגור.
    שוטף, מושך, מענין והסוף מפתיע, אותי על כל פנים.

  43. ליטל הגיב:

    ניגשתי אל כל הג’אז הזה סקפטית מעט.
    ראיתי המון המלצות בקבוצת קריאה שאני נמצאת בה
    אבל בתור סולדת למיינסטרים נמנעתי מלקרוא.
    כשהגעתי לחנות סיפור חוזר קטנה ונידחת. מצאתי את כל הג’אז הזה על המדף.
    וצללתי!
    הספר שקשק את ליבי.
    הוא כתוב חד אמיתי הדמויות אמיתיות וחיות.
    כאילו כל רגע עלולות להיות קלישאה אבל הסופרת הופכת
    אותן למשהו מיוחד ואמין.
    איזה כיף לקרוא ספר שישאר בכבוד על המדף!
    תודה!

  44. נועה מנשירוב הגיב:

    אמרתי לעצמי שאין מצב שאני לא כותבת תגובה על הספר המדהים הזה.
    קראתי את הפתח דבר בפייסבוק והעלילה סיקרנה אותי. כבר באותו היום הלכתי וקניתי אותו.
    העלילה של הספר סקרנה אותי עוד לפני שהתחלתי לקרוא והתרגשתי מרוב ציפייה להתחיל אותו.
    פשוט סיימתי לקרוא את הספר ב8 שעות. לא יכולתי להפסיק לקרוא אותו.
    העלילה ריגשה אותי ורוב העלילה הרגשתי שאני עומדת לבכות, במיוחד כשהבנתי מי זו ג’אז. אני חייבת לומר שהשם של הספר הוא כל כך מתאים, מרגש ומצמרר.
    הספר לימד אותי על חשיבות של קשרי משפחה וחברות וגרם לי להעריך את היקרים לי.
    אני אמליץ בחום על הספר לכל מי שיהיה מוכן להקשיב. אני נהנתי ממנו כל שנייה ושנייה.
    חייבת לומר שזה הספר הכי טוב שקראתי מזה זמן רה. עלילה כל כך מסקרנת ומקורית.
    בסוף הרגשתי שאני ממש דומעת.
    את מדהימה והכתיבה מדהימה.
    תודה לך.

  45. נתלי הגיב:

    חוץ מזה שסיימתי לקרוא את הספר והתקשרתי לבעלי שהיה עם חברים ושאלתי אותו 20 פעם אם הוא לא שיכור ואם הוא יכול לנהוג הביתה הספר שלך נגע בי מאוד. הפנינים של נחצ’ה תרחמי על עצמך תהיה הרחם של עצמך היממו אותי. הספר שבר את ליבי ולא מפחד לגעת בלא ניתן לנגיעה. בריקבון של האנושות במלכודות המדיה מול היתרונות שלה. בפתטיות הלא מצטלמת יפה של התמודדות היומיומית עם קושי . ומעל הכל עם הבושה והאשמה, הדמות של מישו היא כל כך עמוקה ועגולה הוא מצד אחד אידיוט ומצד שני חכם, גם דמותה של ליז מלאה ניגודים ועמוקה.
    נהנתי מאוד על אף הסיום העכזרי עבורי (אין מצב שהיא סיימה ככה!!)
    המון בהצלחה ואהבה לחתולים השקופים

  46. מעיין הגיב:

    אחרי הרבה זמן שאני רואה פרסומות לספר בפייסבוק, וקוראת שוב ושוב את העמודים הראשונים נתקלתי בו בספרייה. מאותו רגע לא הפסקתי לקרוא ולרגעים הפסקתי לנשום.
    הסגנון, הדמויות שנראו לי כל כך אמיתיות השתלטו על היום יום שלי בימים האחרונים. כל כך הרבה ציטוטים חדשים נכנסו למחברת הציטוטים שלי ולפתקים בפאלפון.
    הקריאה הייתה תענוג צרוף. תודה.

    • איזה כיף לקרוא תגובה כזו על הבוקר מעיין. אני שמחה לשמוע שחווית כך את הספר, ושמחה גם שהגעת אליו בזכות הקידום שאני עושה לו ברשת.
      בידידות 😉 סנונית

  47. אודי הגיב:

    נהנתי.

  48. אורי גולני הגיב:

    כרגע סיימתי לקרוא את הספר המיוחד הזה. לא אחזור על כל התשבחות שקיבלת, אומר רק דבר אחד: אני ממתין לספר הבא שלך!

  49. רונית קנו הגיב:

    טוב, איבדתי (ומצאתי) את הספר שלך 3 פעמים במהלך הימים שקראתי אותו. פעם כי החלטתי לקחת אותו איתי לעבודה (בית ספר!!) כאילו מה חשבתי לעצמי? שאקרא ברמזורים בדרך? שבהפסקה ????
    מתי? בזמן שא’ משמיע לי את השיר החדש שלו וה’ הולכת מכות עם ב’? קיצר השארתי אותו באוטו (הוא נסע לירושלים וחזר). ואז לקחתי אותו איתי להוציא את הילדה מהגן. ברור שבזמן שהיא מטפסת על הסולמות הגבוהים
    ומתלוננת שסול מציק לה, ועוד שניה מחשיך , ברור שזה הרגע בו אתיישב לי לקרוא על הספסל. (נשאר בתיק של הילדה שנשאר על האופניים .) נזכרתי אחרי 15 דק של חיפוש בערב.
    אתמול בערב כשכבר הייתי רגע לפני הסוף וחיפשתי אותו שוב (סתם נשאר על השולחן במטבח) חשבתי שזה קצת סימן שספר עושה לך את זה – שאת מאבדת אותו כל הזמן בגלל שאת לוקחת אותו איתך לכל מקום.
    אני – ממש קשה לי לקרוא. אני צריכה בדרך כלל להיות בחופש מוחלט בשביל זה. אבל העיזה הזאת שלך איכשהו סחפה אותי ואת בעיות הריכוז שלי ונכנסתי פנימה. דמעות צחוקים, הכל כלול.
    כל הבודדים האלה שנפגשים ומצילים אחד את השני ..וכל הרקע שהוא הבתים שלי גם – תל אביב והקיבוץ. קיצר זה היה כיף הצלילה הזאת . צריך ספר המשך ושמישהו יציל את אדם כבר! אני לא יכולה שלא הכל טוב בסוף
    חיבוק לך יקרה ותודה!
    רונית

  50. ענבר אברהם הגיב:

    נתקלתי במכתב הראשון של ‘מישו’ בפייסבוק, לא זוכרת איך. כנראה מישהו מהחברים שלי עשה לייק לעמוד של הספר או לעמוד קריאה כלשהו והקפיץ את הפוסט. הסתקרנתי. באותו ערב רצתי לקניון לקנות את העותק האחרון(!) מחנות הספרים.
    הספר נח על המדף שלי במשך חודש וקצת (חיילת :() לפני שהתחלתי לקרוא אותו אתמול. כבר בדף הראשון נזכרתי בלמה אני מחזיקה אותו בידיי בכלל- משהו בפורמט הזה, בסיפור הזה, בכתיבה הזו- הרגיש לי כל כך עכשווי, אמיתי ומושך. יצאתי
    מסע. לקיתי בתסמונת שטוקהולם וירטואלית כפי שמייקי תיאר.
    משהו במערכת יחסים בין השניים היה כל כך מיוחד. הרגשתי שאני עצמי נכנסת לתהליך פסיכולוגי-פילוסופי-פנימי או איך שלא תקראי לזה ממש כמו ליז ואדם. היו רגעים שהייתי צריכה לעצור ולהקריא לאנשים שלידי קטעים מסוימים כי הם פשוט תפסו לי את הנפש ואת המחשבה וטלטלו אותם. אני יכולה להרחיב שעות על חווית הקריאה שלי שנמשכה יום וחצי, אבל אסכם- תודה לך על הספר המדהים, על חווית הקריאה המטורפת, אחשוב על הספר עוד הרבה ואמליץ באמת לכל מי שאני מכירה.
    מחכה לספר הבא שלך!

  51. רוית ניסן הגיב:

    סנונית יקרה. גמרתי היום את ספרך. התרגשתי. צחקתי. בכיתי. התכתבת לי שם עם דברים רבים מעברי הקיבוצי ומההוה המקצועי בצורה בלתי אמצעית ומרגשת בלי די. קראתי חלק מהתגובות- ואז כמעט וויתרתי על ההודעה הזאת, אבל אז חשבתי כמה חשוב ההד הזה לכל אדם. הנראות, הרגשות שהתעוררו ועוד ועוד. תודה על הספר הנפלא שלך. חושבת שכל אדם שיקרא בו- ימצא את נקודות העיוורון שלו ואת ההזדמנות להציץ לתוכו ולהרגיש. תודה על הספר, על הקדשתך האישית המרטיטה ותודה מיוחדת למינה גת- חברתי האהובה, שהמליצה לי- ושוב צדקה. מקווה שתמשיכי לכתוב. חיבוק גדול. רוית

    • רוית יקרה, תודה על התגובה הזו, היא באמת שימחה אותי מאד בסוף יום סוחט
      ומסרי למינה ד”ש חמה חמה ממני
      כיף לקבל כזו דרישת שלום ממנה דרך כאן
      חיבוק גדול בחזרה

  52. נדב חי הגיב:

    סנונית יקרה, סיימתי בזה הרגע לקרוא את קטעי הבונוס, רגעים ספורים לאחר שסיימתי לקרוא את הספר. ידעתי על קיומם לפני שהתחלתי לקרוא אך התאפקתי. מניח שאיני הראשון שכותב לך ועוצר עצמו מלכתוב לך “ליז היקרה”.
    שמי נדב, אני בן 24 מתל אביב, ואת הספר שלך קיבלתי מאחותי הגדולה לאחר שקראה את הטיוטה של ספר הביכורים שלי שיוצא בימים אלה באמצעות הדסטארט.
    מודה אני כי בקריאת העמודים הראשונים היה ספרך ככל ספר אחר שקראתי – מושך לעולם רחוק ומניח אותי כזבוב על קיר הצופה על אירועים המתרחשים סביבו,
    אך במהרה הפך עולמה של ליז לעולמו שלי ומיד הבנתי מדוע הפנתה אותי אחותי הגדולה לספר “כל הג’אז הזה”, בין אם זה קווי הדימיון בסיפור חייה של עליזה פיין לחיי,
    ובין אם זה באהבה שלה ליסמין, אדם מחוץ למשפחה שיודע הכל וחייך הם גם חייו. במילותיו של מנחם – “גם אני איבדתי חיים בחיי”, ועליהם כתבתי.
    איני יודע כמה מספרך הוא פרי דמיונך וכמה השראה שאבת מחייך, אך באופן לא מודע שאבת הרבה מחיי.
    אנצל את מקום התגובות פה כמקום של אנשים שכבר קראו ואגיד – מוכרח להודות שהיה בי מן הספק לגבי הסוף (שלא כמו הסוף האלטרנטיבי המופיע בקטעי הבונוס).
    אסיים ואגיד “מוטב מאוחר מאשר אף פעם” – שמח שהספר שלך הגיע לידיי, שמח שזה קרה בגיל 24 כאשר הדמות בספר בגיל דומה, וייתכן כי אם היה לוקח פחות מ4 שנים היה זוכה להשפעה גדולה יותר על חיי.
    תודה לך סנונית, על כל אחד ואחד מהמכתבים.

  53. אינה ויסוקי-פולישוק הגיב:

    סנונית יקירה
    אני באמת לא זוכרת איך ואיפה נתקלתי לראשונה ברעיון של לרכוש את הספר שלך אבל זרמתי את התחושה וקניתי. וחיכיתי. והוא לא הגיע.. (דואר ישראל בתפארתו)
    פניתי למייל שהיה רשום לי ולמירב הפתעתי- קיבלתי תשובה עוד באותו היום. תשובה של בנאדם. תשובה שמקרינה חשיבה ואכפתיות ממי שעומד מולו.
    את דאגת שהספר יגיע אלי “נו מטר וואט” ושלחת אותו פעם נוספת. הפעם אלה היו דואר ישראל שהפתיעו והספר הגיע לידיי.
    כשפתחתי את הספר לראשונה, היתי אמא ל2 ילדים קטנים עם מעט מאד זמן פנוי לעצמי. וכשאני אומרת מעט- אני מתכוונת ל-5 דקות בערב בין הערות לבין הרגע שבו נעצמו עיניי עד הבוקר הבא.
    אז אני מודה שלא הצלחתי לקרוא את הספר בשקיקה מתחילתו ועד סופו- בנשימה אחת. אך אין זה מעיד לרגע שהוא לא שווה את זה.
    בעניי מדובר בספר רגשי מאד, קשה לפעמים, מכווץ ויחד עם זאת אופטימי, מצחיק ומעיר עיניים.
    אני עצמי בעברי איבדתי חבר בתאונת אופנוע כך שכנראה יהיה מיותר לומר לך איזה בעיטה בבטן קיבלתי בקריאת השורות הללו- כל פעם מחדש.
    הדמויות מצויירות בצורה כ”כ טבעית ואמיתית. אני יכולה לומר בבטחה שמצאתי חיבור עם כל אחת מהן בשלב זה או אחר ובעוצמות משתנות. אבל החיבור ישנו.
    את מרבית הספר קראתי בתקופות שונות ולרוב רק 2-3 פרקים (מכתבים). את השליש האחרון קראתי אתמול אל תוך הלילה. המכתבים האחרונים, הפגישה עם מייקי, חנן. הכל נפרש לנגד עיני בשעות האחרונות (אני לא ממש יודעת להסביר איך הצלחתי להירדם אחרי זה).
    מרגשות רחמים על ליז, עברתי לתחושת גאווה גדולה על היכולת שלה, למרות הכל, להרים את עצמה ולהמשיך לצעוד קדימה, גם אם זה בבייבי סטפס.
    מחתחושת כעס על “מישו” עברתי לרגשות רחמים עליו.
    אני אוהבת את סיום הספר שמותיר מקום לדמיון, לחשיבה ולתהייה.
    תודה רבה על כתיבתך. אני אדע לחפש את שמך בין הספרים גם בהמשך. בהצלחה שיהיה!

    • תודה רבה על המילים החמות והמרגשות אינה יקרה, מרגש שאם לשני ילדים קטנים מצאה זמן לקרוא את ספרי ונהנתה מכך, אני יודעת כמה קשה למצוא זמן כזה
      (ערכתי טיפה את תגובתך והורדתי ממנה ספוילרים למקרה שקוראים חדשים יקראו אותה, אבל שמחתי מאד לקרוא את כל מה שכתבת)
      בידידות, סנונית

  54. יפעת הגיב:

    ממש נהניתי מהספר, זאת פעם ראשונה שפגשתי בתוכן על מחשבות אובדניות מוצג בצורה כל כך אמיתית וכמה ומציאותית. תודה על זה.

  55. מאי הגיב:

    ממש נהנתי מהספר, הוא היה מרתק ובחלק האחרון פשוט לא יכולתי להפסיק!
    אני חושבת שזה יהיה ממש מגניב אם תוציאי קובץ של כל התוכן שליז כתבה (הכוונה זה לא רק למה שפרסמת אלא ממש כל מה שמדובר עליו בספר כמו קובץ סיפורים קצרים שיהיו מסודרים בסדר כרונולוגי) ממש יעניין אותי לשמוע עליהן עוד. תודה שהצלחת לעניין אותי כל כך!

  56. לימור הגיב:

    זה הספר הראשון שאני קוראת בפורמט דיגיטלי,
    כבר הרבה זמן זממתי לרכוש והנה זה קרה לפני כמה ימים.
    ימים. מיום ליום נשביתי בו יותר.
    אני אוהבת ספרים שמשאירים חותם ושחושבים עליהם הרבה
    אחרי שסיימנו לקרוא.”כל הג’אז הזה” הוא ספר כזה.
    בניגוד למה שכתבו פה אחדים, לבי על מישו המסכן
    שלא יכולתי לשנוא אותו
    כי הוא עבורי ילד שעבר טראומה והזנחה.
    אהבתי את השפה, אהבתי את העלילה,
    הופתעתי מאוד מהסוף. אני בסערת רגשות ברכבת.
    הספר כתוב יפה ומעניין
    ועוד יותר חשוב זה הליגיטימציה
    לחוסר יכולת תפקוד בשל אובדן קשה,
    למצב נפשי משתק גם של צעירים
    שלכאורה כל החיים לפניהם,התיאור היפה של המצב,
    האפשרות שמי שקורא
    את הספר יוכל להבין קצת יותר מישהו קרוב לו במצב
    דומה.
    והוא גם אופטימי-עם טיפול מתאים והרבה הכלה
    ורגישות אפשר לעשות צעד קדימה.
    מחכה לספר הבא שלך סנונית!

  57. ציפי קורן הגיב:

    סנונית יקרה,
    סיימתי זה עתה לקרוא את ספרך ואני מגיבה לבקשתך , הלא שגרתית, לספר לך מה חשבתי על הספר במהלך קריאתו . The
    ראשית, הספר מרתק וקראתיו, כמעט, בנשימה עצורה אחת…
    הרגשתי שאני קוראת ספר מיוחד, מפתיע, מסקרן ואמיתי. הרגשתי עצבות גם על ליזי וכאב על מישו. הייתי נסערת בזמן הקריאה… איך הגעת לרעיון הספר? איך את מטיבה לתאר את מה שעובר עליהם!….
    ציפיתי להפי אנד, וקיבלתי סוף מפתיע ודי עצוב!
    כל הכבוד סנונית היקרה!
    בעקבות מה שקראתי עלייך בגוגל, אני מאחלת לך הרבה בריאות ואושר :),
    שלך, ציפי קורן.

    Sent from my iPhone

    • ציפי יקרה, תודה רבה על תגובה מחממת לב. כבר שנתיים חלפו מאז שיצא הספר ומרגש לדעת שקוראים חדשים עדיין פוגשים בו וחווים אותו.
      הרעיון לסיפור המסגרת עלה בעקבות כך שבן זוגי ואני התעוררנו לפנות בוקר עם פורץ בביתנו, הפורץ נמלט עם המחשב הנייד שהיה לי באותה תקופה, עליו היו שפע של חומרים לא מגובים
      אלפי תכתובות ותמונות. תהיתי מה חווה אדם שמחשב כזה מגיע לידיו, שפותח אותו ומוצא בו חיים שלמים, ומשם התגלגלו הרעיונות למילוי סיפור המסגרת הזה.
      תודה רבה על האיחולים, ומקווה שניפגש בספרי הבא 🙂

  58. נויה תמר הגיב:

    היי סנונית,
    בזה הרגע סיימתי לקרוא את הספר ואני עדיין מתאוששת מהתפנית המפתיעה בסופו.
    כל כך ציפיתי למפגש בין ליז למישו אך אני מניחה שאצטרך לדמיין אותו בעצמי.
    אני אוהבת לקרוא ספרים ואמנם אני בסך- הכל בת 18 אך הרגשתי איך המילים של הדמויות זורמות בדמי והרגשתי כחלק מהדמויות עצמן, לא משנה מהו גילן.
    התאהבתי בסיפורים של כל אחת מהן, כאבתי את כאבן, התרגשתי מסיפוריהן ועברתי תהליך ביחד איתן.
    תודה לך, למדתי המון מהספר והבנתי מספר דברים גם על עצמי.
    אני חושבת שתמצת את כל אי- הסדר בראש שלי במשפט: “נו, יש מצבים שבהם אין לו ברירה לאדם.
    אבל פעמים רבות ה’אין ברירה’ הוא רק ברירה שהעיניים הסומות מצער אינן מצליחות לראות.
    לפעמים גם כאשר אדם מאמין שאין לו ברירה, הוא יכול להתרומם אם רק תושט לו היד הנכונה.”
    תודה לך על חוויה ייחודית במינה, מחכה בקוצר רוח לקרוא דברים נוספים שכתבת.
    נויה

  59. מיכל ברעם הגיב:

    ספר שסחף אותי לעולמה של ליז. נשאבתי עם העלילה ועם השפה שהייתה נעימה לי לקריאה.
    הנאה צרופה של ספר

  60. ראובן קרן הגיב:

    וואו, וואו ושוב וואו.
    בחזקת שבע.
    הספר יסחף ויטלטל אתכם, תצאו למסע בלתי נשכח.
    מצרף קישור לסקירה ב’סימניה’.
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=122788
    במילה-לקרוא.
    בשתי מילים-רוצו לקרוא.

להגיב על רותי לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *