
שנת הקריאה שלי
31 בדצמבר 2025את הימים האחרונים העברתי עם שרית פליין למרות שלא נפגשנו, דרך קריאת ספרה החדש – "בגוף שני".
גילוי נאות – שרית היא חברה אהובה ויקרה שלי. היא קוראת בחסד ובעלת הבלוג "אוצר מילים". כשספרי "כל הג'אז הזה" יצא לאור, היא קראה אותו ותמכה בו מאוד – הכרנו והתחברנו מיד. מאז, המילים ואירועי החיים המשיכו לחבר בינינו, כששתינו הוצאנו ספרים ועברנו שינויים.
"בגוף שני" מתאר את התמודדותה של שרית עם שני שבצים מוחיים שעברה בצרפת, עם החיים לפניהם – ואחריהם, עם השיקום ועם ההסתגלות לגוף הזה, השני, שנותר אחרי אירוע משנה חיים.
ספרה של שרית מיגנט אותי לא רק בגלל היכרותנו, אלא משום שהוא רלוונטי מאוד לתחום שאני חוקרת בעבודת התזה שלי שעוסקת בייצוגי מוגבלות בסיפורת העברית, ועורר בי כמה מחשבות הקשורות לכך.
כתבתי כאן בעבר על האתוס שסביבו התגבשה התרבות העברית הציונית – דמות היהודי החדש ששאפה להשיל מעליה את היהודי הישן, שנחשב לעצבי, חולני, פגיע. התרבות הזו, שהתגבשה סביב עבודה ומיליטריזם, קידשה את הכוח הפיזי, הפעלתנות, המסוגלות והגבריות, והדחיקה את הנשיות.
אולי האתוס הזה הוא שגורם לנו גם עד היום להתייחס לא פעם לגוף שלנו ולמוגבלות במונחים פאליים, פטריארכליים, מיליטנטיים: הגוף הוא שדה קרב, כשכואב צריך להילחם, לצלוח, להיאבק, לנצח! בספרה שרית מספרת כיצד סבלה מכאביי ראש איומים לפני השבץ. בתי החולים שהגיעה אליהם לא זיהו את האירוע ושרית, למודת הכאבים, נטלה כדורים, המשיכה, נאבקה – עד שחל האירוע ששינה את חייה.
גם לאחר האירוע, שרית נתקלת בגישה פאלית, פטריארכלית, מיליטנטית, שלפיה שיקום הוא זבנג וגמרנו – קרב שאשפר להילחם בו, לנצח ולעבור הלאה. הספר של שרית מייצג גילוי והבנה של גישה מטריארכלית יותר למוגבלות: הבנה שהתמודדות עמה אינה אירוע חד פעמי, אלא מעגלי. לא קו ישר – אלא הסתגלות לשינוי מתמיד.
"בגוף שני" לא עומד בחלל ריק. הוא חלק מגל ספרים אוטוביוגרפיים שכותבים בשנים האחרונות בעברית אנשים עם מוגבלויות על התמודדויותיהם, כמו "המוח שלי ואני" מאת דורון נשר, "סיט דאון קומדי – החיים באזור הנכות" מאת Dani Garmise ו"יש אנשים שמדברים ככה" של Yonatan Sagiv המספר על התמודדות עם אובדן קול.
ספרה של שרית, יחד עם הספרים הללו, הוא חלק משינוי – יצירת ייצוג עגול, אותנטי, נאמן יותר למציאות של מוגבלות. הייצוג הזה חשוב כל כך, כי הוא מייצר מציאות שבה מוגבלות מובנת ומוכלת – ואינה נתפסת רק במונחים קלישאתיים וסטיגמטיים. כאשר מבינים את ההתמודדות עם מוגבלות באופן אותנטי, ניתן גם לגשת אליה בצורה ריאליסטית, להעניק לה מענה מתאים ולכלול אותה בחברה.
ספרה של שרית משקף עד כמה חשוב שנהיה קשובים לעצמנו ולגופנו. מוגבלות וכאב הם חלק מהגוף, ספקטרום שעליו כולנו נודדים במהלך חיינו.


