פאקינג הל / Ram Orion: נפתח בגילוי נאות – אני חייבת לרם אוריון תודה ענקית, כי הוא עזר לי מאוד. הייתי תקועה במשך חודשיים על אלבום של הנשיונל שלא הצלחתי להפסיק לשמוע בריפיט. רק פאקינג הל, האלבום החדש של רם אוריון, הצליח לגרום לי להשתחרר ולעבור לשמוע, ובכן, אותו בריפיט. זה אלבום דובר אמת, שכשמו לא הולך סחור סחור ובועט ישר בבטן. אל תחמיצו את השירים "קליע" ו"סדק".

הקובץ בעל השם המיוחד הזה מכיל סיפורים יפהפיים וסוחפים המציגים התרחשויות שונות שהמשותף ביניהן הוא זרות החולפת דרכן. יש בהם התמודדויות אנושיות מורכבות ומוכרות, וגם רגעים מחממי לב של קרבה. בלה שגיא מיטיבה לתאר בשפה נקיה ומדויקת מגוון דמויות, תקופות, תמונות וקולות.

קובץ סיפורים נוסף שנהניתי ממנו מאוד נכתב על ידי המשוררת תמרה חלוצי. ניכר שסיפוריו נכתבו על ידי מי שמכירה היטב את כוחן של מילים. תמרה רוקמת מצבים ותמונות בשפה פיוטית. סיפוריה הנוגים עוסקים במרחק של דמויות זו מזו ומעצמן, בהתפרקות מבנים של הנפש ושל יחסים, וגם וביכולם להיבנות מחדש. זה ספר נוגע ללב ומנחם.

בימים אלו, של חדשות קשות, הנפש, זו שלי לפחות, מבקשת הפוגות מבשורות האיוב, ואולי בשל כך נמשכתי באחרונה לסיפורי מקור קצרים. כאלו שנכתבו כאן, אבל מתארים מציאות אחרת. קובץ נוסף כזה שקראתי הוא "ימים אחרים" מאת יצחק ברק. אני מודה שפתחתי את הספר הזה, של מחבר שלא הכרתי, ללא ציפיות מוקדמות, והופתעתי לטובה – מהסגנון המושך והבשל, מהשפה הבוגרת והמפתה, ובעיקר – מהסיפורים המפתיעים, הצבעוניים, שמטיבים לתאר את הלא יאומן שביומיומי וחוויות מחיים מופלאים, שראויים להיכתב ולהיקרא. איזה כיף זה לגלות כותב חדש ומוכשר.

כשכתבתי את ספרי החדש, עסקתי לא מעט בשתי שאלות: איך לכתוב דמות נשית מעניינת ומעוררת הזדהות, ואיך לגולל סיפור ארוך שנים, הנפרש על פני תקופות ארוכות? הלמידה שלי חלפה דרך ספרים שמציגים דמויות נשיות מטריפות כמו "על עצמות המתים" מאת אולגה טוקרצ'וק, וכאלה המתפרשים על פני תקופות שונות כמו "מר מאני" של א"ב יהושע. תשובות מפתיעות לשתי השאלות האלו מצאתי בספרה החדש של נועה ברנר, "הנערה עם הסולם", המביא את סיפוריהן של נשים גדולות מהחיים ושל שושלת שרוקמת סיפור חיים מרתק, מופלא ונוגע ללב, שבמרכזו סוד. הכתיבה הסוחפת, האישית, פיתתה אותי לצלול לסיפור רב התהפוכות, ונופי הקיבוץ השזורים בו הזכירו לי את ילדותי, עד כדי ניחוח טל על כרי דשא עם שחר.

יש משהו קוסם במיוחד, כואב במיוחד בתקופת הנעורים. תקופה של שבר בילד שמתוכו, בתקווה, בוקע מבוגר. האדם הבוגר הזה עשוי להיות מגובש, שלם ונבון יותר, אבל השבר, כדרכם של שברים, מכאיב ומתרחש בדרכים מעניינות.

בשבר ובקסם הזה עוסק רומן הביכורים היפה של קמה ורדי טהרלב, שהזכיר לי את נעוריי בדרכים שמי שהיה שם יבין.

קמה מתארת דמויות אמינות, מלאות בעסיס חיים, ומסע נעורים פרוע ונוגע ללב, בעברית יפהפייה ובכישרון בוהק.

קצת קלאסיקה. כחלק ממחקר התזה שלי חזרתי באחרונה ליצירותיו המונומנטליות של קנז והתפעלתי כבפעם הראשונה משפתו הנוקבת ומיכולתו לפלח את קליפות האדם ללא חנופה ולתאר את ליבתו, ודרכו את ליבתה ואת תחלואיה של החברה. איזה שיעור זה לקרוא את קנז!

ואחרונים חביבים מאוד שני ספרים חדשים יצאו בהוצאת ספרים אלטנוילנד שבה עתיד לצאת ספרי הבא: "בינה ולואיז" מאת Moshe Sakal ו"פה ושם בין הירדן לים" שכתב הלל כהן ואיירה Yana Bukler. שניהם יפהפיים וחשובים מאוד, שופכים כל אחד בדרכו, אור משמעותי על מציאות חיינו כיום, ומעוררים מחשבות ותובנות על העתיד לבוא.

מאחלת שנה של מילים טובות, ערכיות, הומאניות, ובעיקר – של חזרה מידית של החטופים והחטופה ושל סיום המלחמה האיומה לאלתר.