בחדר ערום קירות, תחת אור ניאון אדיש, חוקרי המצ"ח הוציאו את הברכה שהכנתי לך לכבוד ההשבעה שהתרחשה רק כמה ימים לפני כן. היא הייתה מוכתמת בדם והיה כתוב עליה בכתב יד גדול "אמא אני מתגעגע".

הפתק הצבעוני שהכנתי באחד מסופי השבוע, הונח על הפורמייקה הירקרקה של שולחן חדר החקירות, בעטיפת פלסטיק שקופה. עיגולי דם יבש כיסו את הפרחים שציירתי בגירי פנדה. "מצאו את זה בכיס שלו, את יודעת למה הוא השתמש בברכה שלך?" שאלו החוקרים. עניתי שכנראה זה הנייר היחידי שהיה לך.

לא הכרתי אותך כמעט. ליוויתי אותך רק שלושה שבועות. צעיר גבוה ומרשים בכיתת החיילים הראשונה שקיבלתי כמש"קית ת"ש בבסיס היפהפה בצפון הארץ. גם אני הייתי חדשה, זרה בבסיס הגדול.

הספקתי לראיין אותך, כמו את כל החיילים בכיתות שליוויתי. הייתה לך נוכחות שואבת. היא שאבה אותי, בשיחה בה סיפרת על המשפחה ועל החברה שאתה אוהב, על הלימודים שהפסקת, על העבודה בבורגר ראנץ'. נוכחותך שאבה את כל חיילי המחלקה, שתוך ימים ספורים הפכת למנהיג הלא רשמי שלה. בשעות הת"ש שתמיד היו עמוסות, הצצת מדי פעם למשרד הקטן שלי ושלפת בדיחה, זוכה לטפיחת שכם מלאת הערכה ויראה מחבר למחלקה שעבר במקום. חלמת להגיע למג¨ב או לגולני אחרי הטירונות המיוחדת, וכולם אמרו שיש לך סיכוי.

ליד המטווחים, אותם עברת רק שבוע קודם, בשטח השדאות מכוסה הדרדרים, אמרת שאתה צריך לדבר איתי. כשפניתי אליך בשעת הת¨ש אמרת שלא משנה, שהבעיה נפתרה.

אבל משהו החל להשתנות בהתנהגות שלך. ממרחק 20 שנה אני זוכרת שהמפקדים שלך התריעו, עד שדרכת נשק באמצע ח' פלוגתי. רותקת לשבת כעונש, וביום שישי, עם הנשק שקיבלת אחרי המטווח, ירית בעצמך.

מה ניתן היה לעשות אחרת למענך? לא לרתק את מלך המחלקה לאחר המעשה המסוכן? מי היה אמור לראות אל תוך נימי נפשך ולקבל החלטה ברגישות בלתי אפשרית? מ¨מ ומ¨פ בקושי בני 19, ללא שום הכשרה בפסיכולוגיה?

הלווייה שלך התרחשה ביום לוהט. נשות משפחתך, עטויות במטפחות, צרחו מעל לקברך הטרי. הגברים בכו בכי מאופק מאחורי משקפיים כהים. התרוצצתי בין חבריך למחלקה שבקושי הכירו אותך, עמדו בגווים כפופים וייבבו, חילקתי להם מים. הייתי בת 19, הם היו בני 18 והיו לי כלפיהם ניצני רגשות אימהיים. אחרי שחזרנו בלילה, באמצע הבסיס, לפתע ראשי הסתחרר ולא הצלחתי לעמוד. נשכבתי על רצפת האספלט החמה והכוכבים שננעצו ברקיע השחור הסתחררו לנגד עיניי. מישהו שעבר שם אסף אותי למרפאה ונתנו לי אינפוזיה. התייבשתי כי שכחתי לשתות.

בטנדר הצבאי בדרך חזרה לבסיס מחקירת המצ¨ח נסענו בשתיקה, אני, כמה מחבריך למחלקה, מהמפקדים. חשבתי לעצמי שהלוואי שהיית בא לדבר איתי בערב שאחרי המטווח, והלוואי שהייתי יודעת להגיד לך שכלום לא חשוב, לא השבת ולא מג¨ב ולא גולני, לא המחלקה והפלוגה, לא הצבא ואפילו לא החברה, ושלא יקרה כלום אם תהיה ג'ובניק או אם תשתחרר מהצבא, אם תמשיך לעבוד בבורגר ראנץ'. שהכל עוד יכול לקרות, שאנחנו רק בני 19 ומה אתה יודע, ומה אני יודעת, ומה המפקדים. שלמרות שאנחנו לא מכירים אני רואה בך כוחות רבים, שרק אתה חשוב.

אני זוכרת אותך כבר 25 שנה. יהי זכרך ברוך.

בתמונה: אמא שמרה ומצאה את הברכה שנתתי אז לחיילים. את הברכה שלו שמר החייל בכיסו.