זו הייתה שנה מורכבת, רוחות רעות מנשבות פה והעתיד לוט בערפל. אתמול, במפגש החג, אמרה אחותי גופנה, שאנשים שמכירים תודה חיים טוב יותר – ושזה מוכח מחקרית! בהשראתה, אני רוצה להתעכב לרגע, להתבונן לאחור ולהוקיר כמה מהדברים הטובים שקרו לי במהלכה:

1. המשפחה שלי – זו קלישאה, אבל כל יום שבו אנחנו יחד הוא מתנה. זו זכות לגלות שוב, דווקא בשנה כזו, שאנו משפחה של לוחמים – גם למען הדמוקרטיה, עם גבע קרא-עוז, שכמו בשיר, הוא האדם שאני רוצה לצדי, Come rain or come shine, הוריי, אורי וצילה ליס ואחיותיי גופנה והדס, חמי המופלא ערן, גיסיי אופיר ומעיין, הנאבקים למען אמונותיהם ואומנויותיהם, כל אחד בדרכו ובדרכה.
2. ספרי השני, “תשע דרכים להיפרד” יצא לאור, ובעזרת אשת יחסי הציבור המדהימה שרון סינדל פורנס, הוא זכה לתהודה רבה מכפי שהעזתי לקוות לה והגיע לקוראים רבים. אני שמחה על כל אחד ואחת מהם. אם אתם עומדים להוציא ספר, אל תוותרו על עבודה עם שרון, אבל בבקשה תשאירו לה זמן להמשיך לתכנן את חופשתנו המופרכת, אליה נצא אחרי שנזכה בלוטו, במקביל כמובן.
3. רומן הביכורים שלי, “כל הג’אז הזה”, יצא לאור באנגלית בשם “Someon’s Secret” – ואני שמחה על החוויה, על מה שהיא זימנה ומזמנת לי, על מה שאולי עוד יקרה וגם על מה שלא (בואו נגיד שהפקת סרט הוליוודי על בסיס הספר עדיין לא עומדת על הפרק, אבל דברים אחרים – אולי כן).
4. התזה שהתחלתי לכתוב, בנושא טראומה ומוגבלות דיבור בדמויות גברים בספרות העברית העכשווית. בעקבות סמינר מרתק אצל פרופ’ ליאת שטייר לבני באוניברסיטה הפתוחה, עלה בי רעיון לכתוב סמינר בנושא מוגבלויות בדמויות גברים בספרות העברית. לשמחתי, ראשת מגמת לימודי התרבות באוניברסיטת הפתוחה, פרופ’ עדיה מנדלסון מעוז, הסכימה להנחות אותי, וכך פיתחתי בעזרתה את ההצעה לתזה – שהתקבלה. לכבוד החג, אפילו התבשרתי שזכיתי במלגת הצטיינות מפתיעה מהאוניברסיטה על התקדמותי בכתיבת התזה! חשוב לי לציין לטובה את האפשרויות שהאוניברסיטה הפתוחה, שבלעדיה לא היה לי ולו תואר אחד, פותחת בפני אנשים עם מוגבלויות, ואת העניין שלה בתחום לימודי המוגבלות. בדרך, זכיתי גם בעמיתים – אלינור סולן בירו, מיכל יעקבי וסהר – מה שם המשפחה שלך? חברי לתואר השני בלימודי התרבות שכותבים תזות במקביל אלי.
5. השנה הייתה לי גם זכות להצטרף לחברותא ללימודי מוגבלות, שמוביל המרכז ללימודי מוגבלות באוניברסיטה העברית ומנחות ענת גרינשטיין ומעיין בלומנפלד. מדובר בקבוצה של 22 חוקרות וחוקרים בלימודי מוגבלות מרחבי הארץ, שנפגשים בזום מדי חודש, מתעדכנים במחקרים זה של זה ומתייעצים – איזו זכות ואיזו חברה משובחת!
6. המאבק על צביונה הדמוקרטי של מדינת ישראל מדגיש גם את פניה היפים, האקטיביסטיים והליברלים של החברה שלנו. בחצי השנה האחרונה יש לי זכות לקחת חלק בהנהגת מחאת הסופרות/ים והמשוררות/ים, ולפקח על הפעילות הדיגיטלית שלה בהתנדבות. אני מודה על הזכות לפעול לצידם של חבריי המסורים והכה מוכשרים לדרך: אילן שיינפלד, אורנית כהן ברק, עמית רוטברד, דינה עזריאל, אדיבה גפן, נטליה ויזלטיר ודנה אלעזר הלוי, ושמחה על כל אחת ואחד מיותר מ-500 סופרות, סופרים, משוררות, משוררים, עורכות, עורכים ואנשי ספר שאיתנו.
7. לפני בערך חצי שנה, כתבה לי חברתי לילך זוננשטיין, “תגידי, מה דעתך שנעשה מפגש של הומור שחור בלי פוליטיקלי קורקט של נשים שבורות?” וכך נוסד לו אחד מהמוסדות השבורים בסביבה – “ערב השבורות”, שמתכנס מתי שכולנו קצת פחות מרוסקות, ובו נשים מופלאות עם מגוון רחב מאד של מוגבלויות נפגשות לצחוק, לשתות, לאכול, לקלל ולשתף. במפגשים האלו זכיתי להכיר ולהתרועע עם נשים שכל אחת מהן מעוררת בי הערכה לאין קץ, ולהרגיש שמצאתי את השבט שלי. אז תודה על היוזמה ועל מה שזימנת לחיי לילך!
   מאחלת לכולכם ולעצמי שהשנה הבאה תהיה מלאת תקווה, כוחות גוף ונפש, עשייה, יצירה, אמפתיה ודמוקרטיה.