משהו לקרוא

 

כשהמליצו לי לעבוד עם אסף שור, שערך את ספרי הבא, אמרו לי שמדובר בעילוי. נו באמת, עילוי, חשבתי לעצמי. העילוי האחרון שפגשתי הוא שמעון מקומה שלוש שבכל יום עולה עם שקית זבל מטפטפת במעלית במקום לרדת, וגם הוא תמיד מוצא בסוף את דרכו לחדר האשפה שבקומה התחתונה, לא לפני שהוא מסעיר את קבוצת הווטסאפ של הבניין. מפה לשם, צדקו. מה לעשות? עילוי.

אסף ערך את ספרי באופן מבריק, ולא פחות חשוב מכך בחדווה ובמסירות בלתי נדלות. העובדה שהוא סופר מחונן היא רווח נקי שלי, כי אבקת הקסמים של כשרונו נבזקה על ספרי. בשקט בשקט, במקביל לעריכת ספריהם של אחרים, אסף גם כתב את "המסילה" – רומן שמתאר את חיינו כאן באופן צלול להפליא. קטונתי מלכתוב המלצה מפורטת מזו ספר של אסף, רק אציין שכישרון הכתיבה הבאמת נדיר להתקנא שלו, מגיע ביצירה הזו לפסגות שכדאי לקרוא.

כמה למדתי על שירה מהספר הזה! אורין רוזנר קופצת בקפיצת ראש אל תוך הנפש, מתחברת אל טבור החיים, וחוזרת עם שירים מרהיבים על אימהותה, על האימהות שגידלה אותה, על זוגיות, על הדהוד הדברים בעולם.

כבר כמה שנים שאני קוראת עוד ועוד המלצות על הספר הזה. כמותו, ספרי הבא חולף דרך העיר מודיעין, לכן קראתי בו עכשיו. למרות מאות הסקירות האוהדות, לא תיארתי לעצמי שהוא עד כדי כך טוב!

ראשית כל – התחקיר! וואו, מאיה, מאיפה את יודעת בבהירות כזו איך נראה ומריח ונשמע כלא לנשים ומה טעם משחת השיניים שבה משתמשות האסירות? אני די בטוחה שהשגת אותה וטרחת לנסות בעצמך! ומה לגבי אפיה? כל פרט בספר הזה מתואר בחיות שמאפשרת לחוש להריח אותו.

שנית, השפה והעולם הפנימי של כל אחת מהדמויות כתובים לעילא. זה ספר לא מתחנף, שנכתב ללא פשרות והתוצאה סוחפת באופן חריג. אם זה ספר הביכורים שלך מאיה, קשה לדמיין את הבאים, אבל שמור להם מקום במדף שלי

משהו לשמוע

 

קולו של מיקי גבריאלוב מזוהה, כידוע, עם כמה וכמה מהקלאסיקות הגדולות של מקומותינו, ולכן נוגע ושובר לב במיוחד לשמוע אותו שר את ההווה שלנו – את השבר הנורא ואת התקווה שעדיין יכול להיות כאן טוב יותר. הגשתו של מיקי כתמיד היא אנושית, צנועה, לב ששר דרך מיתרי הקול.

אולי בגלל ששרתי במקהלות בשנים המעצבות של חיי, האוזן שלי תמיד מחפשת הרמוניות. להרכב הנשי הזה אמנם יש שירים ספורים, אבל וואו – אילו הרמוניות מופלאות. למילה woom אין משמעות תקנית באנגלית, אבל היא נשמעת קצת כמו רחם וקצת כמו תרגיל בפיתוח קול. ואכן, יחד, ארבע הנשים האלה, נשמעות, בעיני, כמו המקבילה הקולית לסנכרון המחזורים החודשיים של נשים שמרבות לשהות יחד (כן בנים, זה משהו שקורה).

ומהרמוניות נשיות להרמוניות גבריות, החודש מצאתי את עצמי חוזרת לאלבום הבכורה הנהדר הזה של הרכב האינדי רוק הבריטי אלט ג'יי, שכשמו, הולך וצובר תאוצה בסבלנות עד שהוא מתנפץ, עוטף ומטביע בצלילים. זה אלבום שנע באלגנטיות ואפילו בשנינות בין אינדי רוק לבין אלקטרו ותזמורים מקהלתיים.

עוד אלבום שמצאתי את עצמי חוזרת אליו החודש, הוא היצירה האדירה הזו של הנשיונל. טוב, להמליץ על אלבום של הנשיונל זה לא מקורי במיוחד, מדובר באחד מהרכבי הרוק האמריקאיים האיכותיים והפוריים של המילניום, אבל האלבום הזה שלהם מצליח לתאר חיים אורבניים, אהבה ושברון לב דרך שירים שנקלעים לראש ולא מרפים ממנו.

שנזכה להיות מוקפים בתבונה, בחמלה וביופי בחיינו – כמו באמנות שנוצרת סביבנו.