עד שקלטתי שצריך להיפרד, כבר הייתי בכושר בקושי לטיול עד לרחוב הסמוך. יום אחד צעדתי לירקן, והרגליים שלי הרגישו כמו שני עוגנים שמושכים אותי למצולות עמוקות יותר ויותר. באותו רגע הבנתי, פשוט ידעתי, שזו הפעם האחרונה, שיותר הן כבר לא יצליחו לשאת אותי את 500 המטרים העלובים שמפרידים בין הדירה שלי לבין החנות. תהיתי מה פרופסור אקס הרגיש ברגע שבו איבד את היכולת ללכת. התכווצתי מבפנים, אבל נזכרתי במילים של פנחס ותוך כדי הצעידה המשונה הזו, הבנתי שזו תהיה מסיבת הפרידה שלי מההליכה.

התענגתי על התהלוכה הפרטית הזאת, הכבדה אמנם, אבל נהדרת, כאילו הייתה טיול אתגרי: רגל מושטת קדימה, נשענת, משקל הגוף מונח כולו עליה, רגל שנייה מונפת באוויר וחוזר חלילה. התיק הקטן שלי נח על גבי במקום צ'ימידן. נהניתי להתנודד מלוא קומתי התמירה, התענגתי על הרוח הקלה שליטפה את פניי ועל קרני השמש ששיחקו בשערותיי. התבשמתי מניחוחות הפירות ומצבעיהם המסחררים כאילו הגעתי לקרנבל אקזוטי בארץ רחוקה. העמסתי שתי שקיות, לא גדולות מדי, בפירות בעלי הצבעים החזקים ביותר – פיטאיה ורודה ותפוחי פינק ליידי בגוון זרחני. בעודי מדדה בחנות לאט, נפרדתי בתודעתי מהיכולת לצאת מהבית סתם כך, בלי לחשוב פעמיים, לשוטט ברחובות ובדרכים, לנוע ללא מחשבה, כמו הרוח. נפרדתי מהיכולת להתחיל את היום כשאני פוסע החוצה בלי לדעת איפה או מתי הוא ייגמר, תוך ביטחון פשוט שאגיע לאן שאגיע בלי מכשול או עזרה. נפרדתי מהאנונימיות – מהתחושה שמי שעובר מולי ברחוב לא יודע דבר עליי או על סיפור חיי, נפרדתי מהיכולת להיטמע בהמון ולהתחבא בו, מהיכולת לעבור ימים מלאי פעילות עד גדותיהם. נפרדתי מעצמי המטייל, שנזרק בזמנים אחרים בפינות נידחות של הארץ ושל העולם, מתחבר בלא קושי עם טיפוסים הזויים. נפרדתי מטיולים מלאי הפתעות והרפתקאות שחוויתי בעבר הרחוק, ומכל אלה שחלמתי עליהם וידעתי שכבר לא אצליח להגשים, ממיטות מעופשות שהביאו את החלומות המתוקים ביותר, מחדרים ללילה, מריחות הזיעה, האבק והדרכים.

נפרדתי מהגוף הילדותי, הגמיש ורב התושייה שהיה לי פעם, לפני עשרות שנים, שיכול היה להתקפל, להימתח ולהתאושש תוך שניות. בעודי מסתובב בחנות הקטנה, התגעגעתי אליו עד כלות. נזכרתי אז משום מה בשירה – החברה שהייתה לי בתיכון. כששירה נפרדה ממני, חשבתי שלא אוכל להמשיך לנשום מרוב שכאב לי. הרגשתי שתהום שחורה נפערה לי בבטן, שאני צונח דרכה אל תוך עצמי בלי יכולת לעצור. נזכרתי בייסורים המפלחים, הבלתי נתפסים האלה, וחשבתי – לכי תזדייני שירה, הכאב שהרגשתי עלייך הוא כלום לעומת כמה שכואב לי להיפרד מההליכה, הגעגוע שהרגשתי אלייך הוא כאין וכאפס לעומת הגעגוע שאני מרגיש כלפי הגוף המתפקד שהיה לי פעם.

כמעט השארתי את זיכרון הגוף ההוא בין הנקטרינות והאפרסקים על מדפי הירקנייה, אבל ברגע אחד, בעודי ממשש אבוקדו ירקרק ורך, הבנתי שהזיכרון הזה, כמו חוויית המישוש, הוא אינסופי – נקודה שאוצרת בתוכה עוד אינספור נקודות קטנות יותר. שתמיד אוכל להתקפל לכדי כדור קטנטן, להסתנן אל תוך הזיכרון ולחיות אותו מחדש. להיות שוב ילד שמתרוצץ על כרי דשא, שמטפס על עצים ומתגלש במגלשות.

חזרתי הביתה בקושי, הרגשתי כאילו הגפיים שלי הפכו למטילי ברזל מעקצצים שמשקלם הכפיל את עצמו עם כל צעד. כשהגעתי הביתה התיישבתי על כיסא משרדי עם גלגלים, והתחלתי לדחוף את עצמי כדי לזוז בדירה.

כדי לצאת מהבית למחרת, נאלצתי לחנוך את הקלנועית החשמלית שקניתי כמה שבועות קודם לכן. הסוכן שמכר לי אותה טען שהיא "סקסית" – קטנה, קומפקטית, מתקפלת. "בין כל כלי הרכב הדו גלגליים המשונים שטסים פה בעיר, אנשים אפילו לא יקלטו שזו קלנועית. הם יחשבו שזה מין קורקינט ישיבה חדשני," הוא ניסה לשכנע אותי לשווא. ידעתי שהוא משקר ושזה נראה בול כמו כיסא גלגלים.

כשיצאתי עם הקלנועית מהבניין נתקלתי במבטה ההמום של שכנה שהתבוננה בי כאילו המוות חלף על פניה. "מה קרה?!" השאלה נפלטה מבין שפתיה. "די! נמאס לי ללכת. כמה אפשר? רגל לפה, רגל לשם. זה כל כך חוזר על עצמו," השבתי. לא היה סיכוי שאצליח להסביר באותו רגע, וממילא לא רציתי. מבטי האנשים המוכרים והזרים שעל פניהם חלפתי ברחובות שכפלו את תגובתה. כולם הסתכלו עליי כעל תאונה שמתרחשת לנגד עיניהם – גבר די צעיר, בסוף שנות ה־30 לחייו, שיושב כפוף בקלנועית חדשה שזוחלת במהירות תשעה קמ"ש על המרצפות המתנדנדות של מדרכות העיר, שפחי זבל וגללי צואת כלבים חוסמים אותן דרך קבע. איפה מגנטו כשצריך אותו? תהיתי כשעמוד חשמל חסם את דרכי באמצע המדרכה.

לכבוד יום השוויון לזכויות אנשים עם מוגבלויות, 3/12,

מתוך הסיפור "עותק יחיד" מספרי "תשע דרכים להיפרד".