לכבוד יום החתול, הסיפור "מייג'ור דיפרשן" מספרי "תשע דרכים להיפרד".

אלומת האור של הטלפון לא הצליחה להפיג את החושך שמאחורי הבניין הישן. רגלי הימנית התרוממה מעל לצינור המתכת ועברה לצידו השני, מתייצבת כדי שאוכל להעביר גם את רגלי השמאלית. רגליי כבר הכירו את המכשולים, את הבורות הקטנים ואת המסמרים המתרוממים מתוך קרשים שנזנחו מאחורי הבניין.
אוזניי היו כרויות להאזין לרחשים ולנוזלים שנפלטו מהבניינים השכנים בשעת הלילה, כמתוך גופים ענקיים ונוקשים: צליל המים היורדים בשירותים בקומה השלישית, קולות שיחה, צחוק וצעקות שנשמעו מהדירות שסביב, צלילי מוזיקה עמומים. חושיי היו פקוחים לשמוע ביניהם גם קול צעדים קטנים.
עיניי זיהו מרחוק צמד גלגלים נוצצים, בוהקים – זוג עיני חתול שנפקחו מול פנס הטלפון והחזירו את אורו בגוון ירקרק־צהבהב ניאוני. "קינגי, קינגי," קראתי ושמעתי קולות לעג מדירת הקומה הראשונה בבניין השכן: "כמה זמן היא תמשיך לחפש אותו, המטורללת?"
למחרת בצהריים צלצול הטלפון העיר אותי. פקחתי את עיניי בקושי והבנתי ששוב פספסתי את התראות השעון המעורר. על המסך הבהב שמו של הבוס שלי, לא יכולתי להרשות לעצמי לסנן אותו.
"היי חזי," ניסיתי לנער מקולי רמזים לשינה ולשוות לו צרידות, "אני מצטערת שלא הגעתי לפגישה, אני לא מרגישה טוב וחשבתי שעדיף שאישאר בבית," פלטתי שיעול מדומה.
"גל… תשמעי," הוא כחכח, "זה לא עובד. נראה לי שאת צריכה לקחת קצת זמן לעצמך, ליהנות מהחיים, לא להתעסק בעבודה," פסק. ידעתי שזו דרכו המנומסת לפטר אותי. "אני מציע שתצאי לחל"ת. עכשיו גם ככה מחל"תים את כולם, עם המגפה יש פחות פרויקטים וזו ההזדמנות שלך לנוח," זו לא הייתה הצעה, אלא קביעה.
"חל"ת עד מתי?" שאלתי.
"אני לא יודע, המצב קשה עכשיו. בינתיים זה עד להודעה חדשה. אבל עזבי את המשרד והכול, כחבר, נראה לי שאת צריכה להוריד הילוך, להתרכז בעצמך."
ידעתי שהוא צודק ושכבר חודש, מאז שקינג ברח, אני לא ממש מתפקדת. יותר מדי ימים לא הגעתי למשרד ואפילו לא התקשרתי להודיע על היעדרות. בימים שבהם באתי, איחרתי ולא ממש סיפקתי את הסחורה. פתאום נראה לי חסר טעם לעצב חללי מגורים למשפחות, חדרים שאנשים יבשלו בהם, יאכלו, יריבו, יצחקו – יחיו, תוך ידיעה שלי לא תהיה אף פעם משפחה משלי. לא הצלחתי לגרד מתוך ראשי רעיונות חדשים, וקיננה בי הבנה צורבת ששום דבר שאני עושה לא מעניין או טוב מספיק.
חזי, בעל המשרד הקטן והמשפחתי שבו עבדתי במשך יותר מעשור כמעצבת פנים, היה בדרך כלל חביב וקשוב, אבל הפעם ידעתי שמתחתי את הסבלנות שלו אל מעבר לקצה. אפילו לא טרחתי להסביר לו למה אני לא ממלאת משימות שהוא שולח לי, פשוט עזבתי את המשרד בערבים אחרי שלא עשיתי כלום כל היום. לפחות פעמיים הוא ראה אותי בוכה מעל לשולחן העבודה. העיניים שלנו הצטלבו ושנינו הסטנו מבט זה מזו.
כששיחת הטלפון הסתיימה, גרגור פנטום התכדרר במיטתי. רק לפני חמישה שבועות קינג טופף אחריי בכל הבית על רגליו הגמישות, בזנב מונף אל על, נשכב בשקע שיצרו רגליי כשהייתי משתרעת בין השמיכות, ועכשיו הוא נמלט מפניי בחצר הבניין המוזנחת. הוא היה חתול כעור, פוזל, לבן עם כתמי חלודה אפורה, שאימצתי מחיילת בודדה שלא יכלה להמשיך לטפל בו. הוא לא היה חכם ולא היו לו מניירות חתוליות יוצאות מגדר הרגיל, אבל איכשהו, תוך שלושה חודשים, הגרגור החתולי והרכות שלו נספגו ברקמות גופי ובהתנהלותי, שערותיו נצמדו לכריות ולשמיכות, ציפורניו פרמו את כיסוי הספה וריככו את הנוקשות המדוכדכת שעטפה אותי. בוקר אחד, כשיצאתי מהדירה, הוא נמלט החוצה, רץ כמו שלא ידעתי שהוא יכול – ונעלם. לרגליי הכבדות לא היה סיכוי להדביק את הקצב שלו.
מאז, ראיתי אותו כמעט מדי לילה מחוץ לבניין, אבל הוא היה זר. היצור המתמסר, הרך, הפך באחת לחתול בר. קינג, שבבית לא נתן לי ללכת לישון בלי שליקק את זרועותיי, בהה בי כעת ממרחק בחשדנות, כמעט בסלידה, ונמלט במהירות מרהיבה בכל פעם שעשיתי צעד לכיוונו. הוא לא רצה שאהפוך אותו שוב לרביכת חתוליות, שארחיק אותו מציוצי הציפורים, מקרני השמש הישירות, מהחרקים ומהעפר שניתן להתפלש בו.
אחרי כמה ימים הבנתי שהוא לא מתרחק מהבניין, אבל יוצא ממחבואו רק בערב. כעת, בלי עבודה, לא נותרה לי סיבה לנסות לקום מהמיטה לפני הצהריים. התרוממתי בקושי מבין השמיכות, שריח דחוס הלך ודבק בהן, רק כדי ללכת לשירותים. רבצתי מול הטלוויזיה וצפיתי בפרקי סדרות בנטפליקס שעקבו זה אחרי זה בלי שהייתי צריכה אפילו ללחוץ על השלט. ברוב הימים חיכיתי שהשמש תרד ורק אז גירדתי מתוכי כוחות לצאת ולחפש את קינג.
הבנתי עד כמה מצבי גרוע רק כשנורית הגיעה לבקר אותי. לא הייתה לי סבלנות לשמש לה למשך ערב אחד מלון דרכים בארץ הרווקות הפראית והרחוקה, לפני שתשוב לארץ הנישואין הנינוחה והבטוחה שלה, אבל כבר לא היה לי נעים להמשיך לסרב.
כשפתחתי את הדלת, הלסת שלה נשמטה. "הכול בסדר?" היא פסעה אל תוך הדירה לאט והושיטה לעברי בזהירות את בקבוק היין האדום שהביאה.
"כן," מלמלתי.
"תגידי, מתי ניקית פה בפעם האחרונה?" היא ניגשה לחלונות הסגורים, פתחה את התריסים המוגפים ואווררה את הדירה, "יש כאן ריח מוזר," עיוותה את פניה והתבוננה בי בחשדנות.
"אממ, לא זוכרת, אימא," מצמצתי בעיניי שכבר לא היו רגילות לקרני השמש השוקעת שצבעו את השמיים בגוני פסטל.
"את חייבת לטפל במקום הזה, תזמיני עוזרת או משהו," היא העבירה את עיניה מהכיור המלא בכלים לטרנינג הדהוי וספוג הכתמים שלבשתי ולשערי, שלא נחפף כבר שבועיים והיה אסוף מעל ראשי בקליפס מנומר.
"בסדר, הרס"רית, שחררי," סיננתי ושאלתי מה בא לה לאכול. אחרי שהזמנו אוכל היא סיפרה על בנה התינוק שלא נותן לה לישון ועל בעלה שלא נותן לה אוויר ממנו. "כל כך כיף לך שאת לא צריכה להתעסק עם כל זה ויכולה לעבוד עד מתי שבא לך, לצאת מתי שאת רוצה," היא תלתה בי עיניים מלאות געגועים.
"אני לא בדיוק עובדת כרגע, הוציאו אותי לחל"ת," לקחתי לגימה מהיין.
"מה?! מתי זה קרה? למה לא סיפרת לי?" היא הופתעה.
"לא מזמן," לא התחשק לי לפרט.
"יו! איך בא לי איזה חל"ת. את לא מבינה מה הייתי עושה אם היה לי קצת זמן לעצמי! הייתי הולכת סוף סוף למכון, יורדת כל יום לים, לקפה, לשופינג! נרשמת לאיזה קורס בזום. אז מה את עושה עכשיו כל היום?"
"לא הרבה," המהמתי, "את יודעת, נחה קצת."
"לא מתחשק לך לרענן את ההשכלה? ללמוד לגלוש? להירשם לתואר שני? אולי להכיר מישהו?" קולה התנגן בהשתוקקות.
"מתי נהיית כזאת פולנייה, תגידי?" ניסיתי להדוף את הצעותיה, שרק המחשבה עליהן עשתה לי כאב בטן.
"טוב, תקשיבי, לא רציתי להגיד כלום כשנכנסתי, אבל ממש ברור שמשהו לא טוב עובר עלייך, הבית שלך נראה כמו דיר ואת מסריחה, מתי התקלחת בפעם האחרונה?" היא לא הרפתה.
"לא צריך להגזים!" מחיתי.
"אני לא מגזימה, מותק, משהו רע קורה לך. אני אתן לך את המספר של אורבאום, תקבעי תור. הוא הפסיכיאטר שעזר לי כשהייתי בדיכאון אחרי לידה. אל תהיי אנטי, כל העיר הולכת אליו, הוא לא מהחופרים. הוא ייתן לך איזה כדור שיעזור לך לצאת מהסירחון הזה. לפעמים צריך לתת לכימיה לעשות את שלה."
באופן מפתיע הצלחתי ממש להביא את עצמי להתקשר לפרופסור אורבאום, ובאופן עוד יותר מפתיע, המזכירה שלו אמרה שבדיוק התבטל תור למחר ושאני יכולה לבוא. כששתקתי מעבר לקו היא דחקה בי: "אל תוותרי על זה, בדרך כלל מחכים לפחות חודשיים."
למחרת, קצת לפני 16:00, נכנסתי לקליניקה המטופחת של הפסיכיאטר. על הקירות היו שטיחי גובלן מוזרים וברקע נשמעו צלילי גשם שבהם השתלבו ציוצי ציפורים. איש גבוה ולבן שיער, כבן 80, פתח את הדלת. "זו מכונת רררעש לבן. היא עוזררת שלא ישמעו אותך בחדררר ההמתנה," הוא אמר במבטא בריטי מתגלגל והזמין אותי להיכנס. התבוננתי בהשתאות בחליפת שלושת החלקים המהודרת שלבש. מפית לבנה הייתה מקופלת בדש המקטורן הכחול שחנט את גופו, והמכנסיים המעומלנים שלו נראו כאילו נלקחו מקטלוג לבגדי חתנים.
שקעתי בכורסה עמוקה והעברתי את מבטי על מאות פסלי עץ של גמדים, צמחים ובעלי חיים שמילאו את החדר הקטן. פרופסור אורבאום התיישב מולי ואמר: "כן, אז ספרררי לי למה באת."
"חברה שלי אמרה שאני צריכה לדבר איתך, עזרת לה אחרי הלידה שלה, נורית אוטולנגי," לא ידעתי מאיפה להתחיל.
"אני מבין, ולמה לדעתך נורית חשבה שכדאי שנדבר?"
"כי… אני לא בדיוק מתפקדת בזמן האחרון."
"מה זאת אומרת לא מתפקדת? תוכלי לפרררט קצת?"
"פיטרו אותי מהעבודה, אני ישנה המון ולא בדיוק יוצאת מהבית. אין לי כוח לעשות כלום," דקלמתי ברצף.
"את מרגישה עצב? ריקנות? חוסר תקווה?" היה נדמה שגם הוא מדקלם.
"אפשר להגיד," התחלתי לקלף את העור סביב הציפורן של אגודל שמאל.
"את מוצאת את עצמך בוכה הרבה?" שאל, כמו מקריא רשימת קניות של מלנכוליה.
"צ'ק," זקרתי את האגודל.
"אני רואה שחוש ההומור לא אבד לך. את נהנית מדברים? יש מה שמעניק לך סיפוק בימים אלה?"
"אמממ, לא ממש," התלבטתי והוספתי: "אני נהנית לחפש את החתול שלי. הוא ברח לפני כמה שבועות ואני עוקבת אחריו בכל לילה ברחוב. הוא משחק איתי מחבואים. לפעמים אני רואה אותו, וזה משמח אותי, אבל איכשהו לחפש אותו זה הדבר היחידי שאני ממש מצליחה לעשות," הרגשתי מטופשת.
"מה לגבי שינה? אני מבין שאת ישנה יותר מהרגיל," הוא המשיך לסעיף הבא.
"ממש קשה לי להירדם ולהתעורר. אני נרדמת לקראת הבוקר ומתעוררת בקושי בצהריים." התכווצתי בכורסה.
"ומה עם אכילה? ירדת או עלית באופן קיצוני במשקל בשבועות האחרונים?"
"אין לי תיאבון. האמת היא שלא מדדתי את רוב הבגדים שלי לאחרונה, לא ממש יצאתי מהטרנינג," עיניי נחו במבוכה על בד המכנסיים המשומשים שלבשתי, שנראה עלוב מתמיד לעומת בגדיו המהודרים של הפרופסור.
"יש לך מחשבות אובדניות?" הוא המשיך ברשימה.
השתתקתי. התביישתי לספר לו שבשבועות האחרונים מצאתי את עצמי מתלבטת שוב ושוב מדי יום בקור רוח אם כדאי לי להתאבד או לא, ולא עשיתי דבר כי לא היה לי כוח להפקה גרנדיוזית משום סוג. "אין לי מחשבות אובדניות, אבל אין לי ממש כוח לחיים," אמרתי לבסוף.
"ואיך תחושת הערך העצמי שלך? את מאמינה בעצמך? בטוחה בעצמך?" הוא לגם מכוס תה שנחה על דרגש שלצד כיסא העץ המגולף שלו.
"אני לא בדיוק מאמינה בכלום כרגע, בטח לא ביכולת שלי לעשות משהו," גיחכתי. השאלה הצחיקה אותי.
"יש לך מייג'ור דיפרשן," הוא קבע לבסוף. ואני נעצתי את עיניי בשלט עץ שהיה תלוי על הקיר מאחוריו: "בשביל העולם אתה אדם אחד, אבל בשביל אדם אחד אתה יכול להיות עולם ומלואו," וחשבתי שהאדם האחד הזה, שהייתי אמורה להיות עולם ומלואו עבורו, בכלל לא זוכר אותי.
"אבל למה אני מרגישה ככה דווקא עכשיו?" שאלתי. "כאילו, אני לא ילדה קטנה, עברתי דברים בחיים. אימא שלי מתה מסרטן כשהייתי בתיכון והמשכתי כרגיל, הוצאתי בגרות טובה והכול ולא התרסקתי. עברתי עוד פרידות קשות וכל מיני דברים ולא נכנסתי לדיכאון, אז מה נסגר איתי פתאום?"
"מעניין שאת מזכירה את אימא שלך, מה לגבי אבא שלך?"
"הוא חולה באלצהיימר," שמתי לב שטון קולי הופך לנמוך יותר כשאני מזכירה אותו. "המצב שלו לא טוב. הוא לא מזהה אותי, קורא לי בשם של אימא שנפטרה כבר לפני 20 שנה, אבל זה לא חדש, הוא ככה כבר שנתיים."
"אני מצטער לשמוע," שפתיו של הפרופסור התרככו כשביטא את המילים. האמנתי לו.
"ומה לגבי בני משפחה אחרים, מערכת תמיכה, זוגיות?" הוא ערבב את התה שלו.
"אין לי אחים, יש לי שתי דודות, דוד ושלושה בני דודים, אבל אנחנו לא כל כך קרובים," בלעתי רוק. "לא הייתה לי זוגיות כבר ארבע שנים ונמאס לי מדייטים בעיר הזאת," פלטתי בסלידה, "לפני בערך חצי שנה רציתי להקפיא ביציות, הגעתי לרופא פוריות וגיליתי שבכלל לא נשארו לי. הוא אמר שקוראים לזה 'כשל שחלתי מוקדם'. רציתי לשמור את התינוקות שלי לאחר כך, אבל נכשלתי," ניסיתי להתבדח. "אני בעצם בגיל המעבר עכשיו," הוספתי, כמעט בלחישה.
"זה נשמע לי כמו אכזבה גדולה. שינוי לא פשוט," עיניו היו נעוצות בעיניי.
"אבל זה לא מה שהפיל אותי, רק בזמן האחרון התחלתי להרגיש כל כך נורא."
"קרה עוד משהו בתקופה הזו?"
"אמרתי לך, החתול שלי ברח," חייכתי בצער.
"והוא היה לך חשוב, החתול הזה? אני מבין שהחיפושים אחריו מאוד מעסיקים אותך."
"כאילו… הוא רק חתול, אבל היה לי ממש נעים איתו. הייתי מתחבקת איתו כל לילה. הייתי מדברת איתו והוא היה עונה לי. אני יודעת שזה נשמע טיפשי, אבל הוא נורא חסר לי," התחלתי לבכות, דמעות זלגו על לחיי ועל אפי. "יש לך טישיו?" נטפתי.
הפרופסור הגיש לי חבילת ממחטות שהמתינה, כמתבקש, על הדרגש שלצידו ואמר ברכות: "גל, לכל אדם יש את הלימיט שלו, נשמע שהתמודדת מאז הנעורים שלך עם חוויות לא פשוטות, וגם הקורונה עכשיו מוסיפה עומס שמשפיע על הרבה מאוד אנשים. במיוחד צעירים, רווקים. אף אחד לא חסין לגמרי."
"אבל מכל הדברים האלו, דווקא חתול שברח מהבית זה מה ששבר אותי?!" צחקתי ובכיתי בו זמנית.
"את מכירה את הפתגם על הקש ששבר את גב הגמל?" הוא תהה באותו מבטא בריטי.
"ברור," קינחתי את אפי.
"אז יכול להיות שהקש שלך הוא חתול," פרופסור אורבאום שיכל את רגליו, אמר שהזמן שלנו עומד להסתיים, שרבט בעט על דפדפת קטנה, מסר לי מרשם והנחה אותי לקחת כדור אחד כל בוקר, על בטן מלאה. הוא הסביר שייקח בערך חודש עד שארגיש בשיפור, הזהיר שמצב הרוח שלי עלול להחמיר לפני שישתפר וביקש שאצור איתו קשר אם עולות בי תחושות קיצוניות.
"אבל מה, כדור אחד ישנה את זה שהחיים שלי בזבל?" הקשיתי לפני שעזבתי את הקליניקה המשונה שלו.
"אני רוצה להגיד לך משהו, גל. מייג'ור דיפרשן הוא כמו מנהרה ארוכה וחשוכה, שלא רואים בה את האור, אבל בסוף היא תמיד נגמרת," הוא אמר בעודו מלווה אותי החוצה.
מהרגע שיצאתי מהקליניקה, היה שם לכל התחושות שליוו אותי מאז שקינג ברח: מייג'ור דיפרשן. אני לא פסיכוטית, אף פעם לא הזיתי אותו. ידעתי שהוא לא באמת נמצא שם, אבל חשבתי על הדיכאון שלי כעל מייג'ור קודר וזועף שלא מש מצידי – קצין בריטי גבוה, נטול פנים, בעל צללית ארוכה, קומה שפופה ומעיל צבאי בצבע חאקי, כמו אלו שראיתי עם אבא בסרטים על מלחמת העולם השנייה, לפני שהמחלה שלו התקדמה. מייג'ור דיפרשן היה נודניק בלתי נסבל, פסימיסט מושבע שניחן בחוש הומור שחור ועוקצני ובטון דיבור קר וסמכותי להבהיל. ניחוח חמצמץ, רקוב, מוגלתי, ליווה אותו. הוא לא הרפה ממני, אף שתיעב אותי תיעוב עמוק ומר.
למחרת, כשהתעוררתי בצהריים בבהלה, תחושת כובד מצמיתה רובצת על גופי, דמיינתי את מייג'ור דיפרשן, במעיל הגדול ובנעליים הצבאיות המסורבלות שלו, יושב על בית החזה שלי. הוא נענע את ראשו בספקנות בזמן שבלעתי כדור נוגד דיכאון, ושאל מה הטעם כשניגשתי לצחצח שיניים. כשפתחתי את המקרר וחוסר חשק עלה בגרוני מעצם המחשבה על אוכל, דמיינתי את מייג'ור דיפרשן נשען על השיש במטבח, משמיע קולות הקאה מכוונים ומגחך: "יו ת'ינק שתצליחי לבלוע משהו עם הבחילה האקזיסטנציאליסטית הזו?"
בהמשך היום, כשהרגשתי שידיי נרפות מרוב חוסר תכלית, דמיינתי את מייג'ור דיפרשן לצידי, דמותו המאורכת כפופה, מרוקנת מחיים, משקפת את הייאוש שכילה אותי. אף פעם לא טרחתי לענות לו אבל הוא תמיד קרא את מחשבותיי והשיב. האמנתי לו מן הסתם, הרי הייתי בדיכאון.
בכל ערב היינו יוצאים, מייג'ור דיפרשן ואני, לחפש את קינג. ערב אחד, כשצדתי לרגע את צלליתו החתולית במדרכה ממול, מייג'ור דיפרשן לחש בארסיות: "נו וויי שתצליחי לתפוס אותו, הוא כבר נזכר שהוא חיית פרא, הוא בחיים לא יחזור להיות האוס קאט." קינג כאילו שמע אותו, ונמלט.
המחשבה על כך שהחתול שלי נמצא במרחק נגיעה לא הניחה לי לחזור לדירתי. נכנסתי לבניין השכן שהיה נתון בשיפוצים, מכוסה בברזנטים, מוטות ברזל בולטים מתוכו כעצמות מגוף שדוף, וטיפסתי במעלה המדרגות. הדלת המובילה לגג הייתה פתוחה. יצאתי לגג, הלכתי עד לשפתו, טיפסתי על החומה הנמוכה שהקיפה אותו והתיישבתי עליה כשרגליי משתלשלות מעברה השני, מעל לרחוב. מייג'ור דיפרשן התיישב לצידי, חיקה את תנוחת גופי. הצתי סיגריה. מאז ששימור הפוריות ירד מהפרק חזרתי לעשן. שאפתי עמוק את העשן הכחלחל והעברתי את הסיגריה למייג'ור דיפרשן שנטל אותה מידי ללא מילים, לקח שאיפה עמוקה וירה לחלל האוויר שתי טבעות מושלמות. תהיתי אם קפיצה מהגובה הזה תהרוג אותי, ולמרות שלא ביטאתי את השאלה, מייג'ור דיפרשן ענה לי: "פרובבלי נוט, מיי דיר. במקרה אני מבין בדברים האלה, וארבע קומות זה בדרך כלל לא מספיק גבוה כדי למות. ווית' יור לאק, פרובבלי תישארי משותקת," הוא ינק את הסיגריה עד סופה והחזיר לי את הפילטר. כיביתי אותו על החומה, ניסיתי להתבונן מלמעלה אל הרחוב ולבדוק אם אני מזהה את קינג איפשהו, אבל ראיתי רק כמה חתולים אחרים. חזרתי מובסת לדירתי ובהיתי בטלוויזיה עד שנרדמתי.
כך המשכתי לחפש את קינג מדי לילה בחברת מייג'ור דיפרשן, ובעזרתו פיתחתי תחביב חדש וטיפסתי לגגות בנייני הרחוב כדי לתצפת מהם מטה ולנסות לאתר את החתול הסורר.
בכמה בניינים גבוהים יותר, דלתות היציאה לגגות היו נעולות. ערב אחד טיפסתי במדרגות בניין בן עשר קומות במעלה הרחוב, שדלת הכניסה אליו הייתה פתוחה. "את גרה כאן?" שאל אותי אחד מדיירי הבניין שכנראה זיהה את פניי. "לא, אני גרה במספר 16 אבל אני מחפשת את החתול שלי וחשבתי לעלות לגג ולנסות להשקיף על הרחוב, אולי אצליח לראות אותו מלמעלה," ניסיתי להסביר.
"את יודעת שאת נשמעת אבסולוטלי קרייזי?" סינן לעברי מייג'ור דיפרשן, אבל להפתעתי השכן אמר: "חכי רגע," טיפס חצי קומה, נכנס לדירתו ויצא ממנה עם מפתח לדלת הגג. "בהצלחה, הכלב שלי ברח מהזיקוקים של יום העצמאות והשתגעתי מדאגה. תחזירי לי את המפתח כשתסיימי," ביקש וחזר לדירתו.
הרגשתי את עיניו הבלתי נראות של מייג'ור דיפרשן ננעצות בגבי בעודי פוסעת למעלית. כשהיא הגיעה, הוא לחץ על הכפתור לקומה העליונה והלך לצידי באיטיות לשפת הגג רחב הידיים. בניגוד לרוב הגגות העירוניים שראיתי בתקופה האחרונה, זה היה גג מאורגן למדי. הייתה בו פינת ישיבה מזמינה עם שולחן נמוך שניצבה עליו מאפרה מרוקנת, והוא היה נקי מגרוטאות בלתי מזוהות.
טיפסתי כהרגלי על החומה שהקיפה את הגג, שלשלתי את רגליי מעבר לקצה והתיישבתי עליה. המייג'ור התיישב לצידי ואמר: "סוף סוף עשית משהו נכון, דיר. ד'יס איז דפנטלי היי אינאף." ידעתי שהוא צודק. "את לא עייפה כבר מכל זה?" הוא שאל. "לעלות, לרדת, וואטס דה פוינט?" הצתתי סיגריה והוא המשיך: "תחשבי כמה טוב זה יהיה פשוט לא להרגיש יותר כלום, לא להתקיים. בשביל מה לך להישאר פה? פור יור דאדי? הוא אפילו לא יֵדע שאת גון," הוא לחש. "תמותי כבר, פשוט תמותי."
הסתכלתי למטה אל הרחוב והשתוקקתי לקבל את הצעתו, לדחוף את גופי מעט, בתנופה קטנה, לא היה צורך ביותר, ושהכול ייפסק. פתאום ראיתי למטה, בין הבניינים, כתם לבנבן נע באיטיות בתנועות מוכרות. זינקתי אל רצפת הגג, מיהרתי לחדר המדרגות וירדתי במהירות לרחוב. קינג כבר לא היה שם. הלכתי שוב לעבר הבניין המשתפץ שבו ראיתי אותו הכי הרבה פעמים. הדלקתי את פנס הטלפון שלי ושלחתי את זרועי קדימה. על אחד מהקרשים הופיע זוג הגולות הצהבהב־ירקרק. אלומת האור שנשפכה על קינג חשפה את פרוותו המלוכלכת. הוא היה נסער, פרוע ונלהב. שלחתי קדימה רגל ועוד רגל והתקרבתי אליו לאט. הוא נותר נעוץ במקומו. טיפסתי בעדינות על גבעת רגבים ועקפתי מוטות ברזל שנותרו מושלכים באתר הבנייה. הכנסתי את הטלפון לכיסי וירדתי לעמידת שש, טיפסתי על הקרש הרחב שקינג עמד עליו, שניצב מעל לבור בעומק כחמישה מטרים שבתוכו נוצקו יסודות. היינו רק שנינו זה מול זה בחושך – אדם מול חיה, ציידת וניצוד, שני יצרים. התקרבתי אליו עוד קצת, הקרש התגמש תחתינו, קינג נותר נטוע במקומו, נועץ בי עיניים שראיתי גם בחושך, בלי אור הפנס.
זחלתי עוד מטר, האחרון שהפריד בינינו. הקרש התנדנד תחת ידיי ורגליי. "קינגי, קינגי, קינגי!" קראתי והוא הנמיך את ראשו בכניעה. הנחתי את כף ידי הימנית על עורפו, מנסה לקמוץ את אגרופי ולאסוף אותו לחיקי. גופו הרפוי התמסר לאחיזתי. הרמתי אותו ללא קושי, הוא היה קליל בהרבה מכפי שזכרתי. אחזתי בעורפו בידי הימנית ובעזרת ידי השמאלית זחלתי לאחור עד שירדתי מהקרש.
בעודי מחבקת את גופו הצנום של החתול, ראיתי את מייג'ור דיפרשן, עדיין יושב על מעקה הגג של הבניין בן עשר הקומות שממנו ירדתי רק לפני דקות ספורות. ללא קושי, הוא דחף את גופו מעט קדימה בתנופה קלה, וצלליתו הכהה צללה מטה מטה אל תוך החושך עד שנעלמה.

פרינס ואני