יומן קריאה ולמידה מכותבותים אחרימות לממהרים:

– אני יודעת שליערה שחורי יצא באחרונה ספר חדש, “שעת השקרנים” (זוממת לקרוא אותו בקרוב), אבל דווקא עכשיו הגעתי ל”שנות העשרים” שלה והרגשתי שאני נושמת אוויר פסגות. כבת קיבוץ גם הזדהיתי לא מעט עם חלקים מהכתוב.

– “הספר הלא נכון” של נעה ידלין – רומן מעורר מחשבה שנוגע במגוון נושאים, שהמשותף להם בעיני הוא היכולת שלנו לנוע, להתפתח ולתת לאנשים הקרובים לנו להשתנות. עד כמה אנו מרשים לעצמנו להפוך לאדם שונה מהתדמית שלנו בעיני עצמנו? דווקא בגלל שנועה היא כותבת כל כך מיומנת, מרתק להמשיך לעקוב אחרי התפתחות הכתיבה שלה עצמה, ואחר התגבשות טביעת האצבע הייחודית שלה.

– “כשרון דיבור – סיפור אהבה” של שרי שביט – מעשייה פיוטית ויפהפייה על רומן בין סטודנטית צעירה לספרות לבין סופר מבוגר ומוכר, ובעיני גם על שינוי, על התבגרות, על אהבת השפה והבשרים. מומלץ ללגום לצד כוס יין אדום. קראתי בדיגיטל, אבל הבנתי שבפרינט הוא מגיע בכריכה קשה נהדרת.

“עורכת מלווה” מאת ורד זינגר – קובץ סיפורים קצרים משולחנה של עורכת לשון, חלקם משעשעים, אחרים נוגעים ומעוררי מחשבה. שיגרת חייה של המספרת כעורכת לשון וככותבת סקרנה אותי מטבע הדברים. הספר עוסק בעיני באהבת השפה והאדם, ובמשחקים שבין אלו לבין אלו. כמה שמחתי שבסיפור הראשון מככב חתול בשם פרינס, כמו שיש לי בבית!

“הסוף של אדי” מאת אדואר לואי – אחד מהספרים הקשים שקראתי, וכמו שהוא כואב, ככה הוא טוב. ספר שלימד אותי את כוחן של ישירות ושל פשטות. סיפור התבגרותו הקשה של נער הומוסקסואל במשפחה צרפתית ענייה בעיירה קשת יום. ותודה על ההמלצה לחברי טל יעקב כפרה עליו.

“לדעת גבר – מיניות, גבריות ואתניות בקולנוע הישראלי” מאת רז יוסף – ספר עיון שקראתי לצורך עבודה סמינריונית לתואר השני שלי בלימודי תרבות. סקירה מרתקת של התפתחות ייצוג הגבר הישראלי בקולנוע.

“קיצור תולדות האנושות” מאת יובל נח הררי – חזרתי אל ספר העיון המונומנטלי הזה לצורך העבודה הסמינריונית ותחקיר לקובץ הסיפורים הקצרים שלי שיצא בקרוב. מרתק כיום, כמה וכמה שנים מאז שיצא הספר, להאזין לתחזיותיו של נח הררי לגבי עתיד האנושות וסיומה. הדברים עוררו בי מחשבות רבות הקשורות בסיפורים הקצרים שכתבתי.

“סטונר” – מאת ג’ון ויליאמס, עם דברי עורכת מרתקים מאת נטע גורביץ. אחד מהספרים היפים ביותר שקראתי. מלאכת מחשבת של גיבוש דמות, סיפור חיים ותיאור תקופה ולאום דרכם. מופת של כתיבה מינימליסטית וסטואית שנוגעת בעומק הנפש. כן, אני יודעת, כולכם כבר קראתם אותו והתפעלתם, אבל מוטב מאוחר וכו’.

מה אתם קראתם החודש? אשמח לשמוע את הרשמים שלכם.