שמעו סיפור: לפני שנתיים, בדיוק בחודש שבו יצא 'רכבת שלג', אבא שלי אובחן עם סרטן לבלב. מוות ידוע מראש, חצי שנה אחר כך, גרם לי לבלות שבוע שלם בבית שלו בלעדיו. בסיבוב אקראי במדפים בסוף הערב אחרי שהאורחים הלכו מצאתי משהו מוזר: ספר. לא מדריך טיולים, לא אלבום ציוניוני-הדרך שי לחג, לא שארית מרופטת של ספר ילדים – ספר קריאה. בבית הזה לא היו ספרים, חוץ מאלה שהייתי סוחב שלוש פעמים בשבוע מהספריה. מטבע הדברים, הספרים חזרו לשם. מה עושה פה ספר? פתחתי את הספר, ועל העמוד הראשון עם הכותרת בלט בעיקר מה שחסר בו: הפינה השמאלית העליונה, איפה שמקובל לכתוב הקדשות, נקרעה.

אבא שלי קיבל ממישהו ספר במתנה? מי הכיר את אבא שלי כל כך מעט שבחר לתת לו דווקא ספר? מה היה כתוב בהקדשה שהוא טרח לקרוע? מה יש בספר הזה, ומה ניסו להגיד באמצעותו? ולמה הוא שמר אותו? הפכתי חזרה לכריכה. 'כל הג'אז הזה' מאת סנונית ליס.

משהו בספר ובשם נשמע לי מוכר. אה, כן. סנונית אהבה את הרכבת ברמת 'עשרת הספרים האהובים' ותייגה אותי. אז יש לה טעם טוב. אבל מה הספר שלה עושה אצל אבא שלי?

קראתי את הג'אז ברצף באותו ערב בלי להוריד אותו מהיד. הוא לא עזר לי לענות על אף אחת מהשאלות הבוערות שהעלה, ואבא שלי כבר לא היה שם כדי להתחמק מהן בעצמו. כנראה שלעולם לא אדע. אבל מיד אחר כך כתבתי לסנונית.

היא טוענת שלא האמינה למילה מהסיפור הזה, אבל כך או כך התחילה בינינו חברות סביב הספרים והמשמעות שלהם בעולם. החברות הזו היא אחד הדברים הכי משמחים בשבילי מאז, חברות של כותבים. יש בינינו ברטר של קריאה תוך-כדי התפרים הפרומים. וככה יצא שקראתי את הטקסט של 'תשע דרכים להיפרד' עוד כשהוא כלל עשר דרכים, וזכיתי לראות איך סנונית כותבת ומוחקת ובונה סיפור.

העצה הכי חשובה שלי לסנונית היתה לתלות את עצמה באילן הגבוה שנקרא אייזק אסימוב – כי מדובר פה בווריאציה עכשווית ויפיפיה על השאלות האנושיות הגדולות שאסימוב חקר ב'מחר כפול תשע'. סנונית דחתה את העצה שלי מטעמי צניעות, שזה תכלס בטייפקאסט של האסימובים. אבל ואללה – קראו ותראו בעצמכם. ספר יפה וחכם שמזדחל לו סביבך בקלילות עד שהוא נותן לך נבוט תודעתי בראש, ומשאיר לך במצח תשע חבורות חודשים אחר כך.