האישה הניחה אותי על האדמה, טפחה קלות על ראשי, אמרה משהו, הסתובבה, חזרה לקוביית המתכת הדחוסה שלה והתרחקה במהירות. האדמה החולית התגרגרה תחת כפות רגליי והאוויר הקר הזיז את הפרווה שלי. ניחוחות זרים חדרו לאפי ומילאו את ראשי. הרחתי ביניהם כלבים אחרים, רבים מהם, את אף אחד מהם לא הרחתי קודם. במהרה הם רצו לעברי, גדולים וקטנים, זקנים וצעירים, התקבצו סביבי במעגל והחלו לנבוח לעברי. מי אתה? שאלו.

***

סגרתי את המחשב וחיפשתי את אורי. הוא היה בחדר שלו. ביקשתי ממנו להתיישב על המיטה וליטפתי לו את הראש.

“תקשיב, אורקי, יש לי משהו לספר לך,” ניסיתי לרכך את הקול שלי.

“משהו רע?” פניו הקטנים התקמטו.

“קצת רע, כן,” לא היה טעם לנסות לייפות את זה, “אנחנו צריכים להיפרד מהירו,” אמרתי בקול נמוך.

“מה זאת אומרת להיפרד?” אורי ניסה להבין.

“זאת אומרת שהירו לא יוכל לגור איתנו יותר,” הרגשתי כמו האימא הכי גרועה בעולם.

“למה? הוא הולך למות? הוא חולה כמו שאבא היה?” שמעתי את הקול של אורי מתחיל לרעוד והרגשתי שדמעות עולות לי בגרון. “די, תפסיקי עם זה!” חשבתי. “את לא יכולה לבכות עכשיו מול הילד!”

“לא, חמוד,” פרעתי את שיערותיו של אורי, כאילו ליטופים יוכלו לשנות את זה שלא רק שאבא שלו מת בשנה שעברה אחרי שלוש שנים און אנד אוף בבתי חולים, בגלל סרטן מחורבן שהתחיל במוח ושלח גרורות לכל הגוף, עכשיו אני גם הולכת לקחת לו את הכלב.

“אתה יודע שמאז שאבא מת אנחנו צריכים יותר לחסוך, ויש לנו פחות כסף, נכון? אז יש עכשיו חוק חדש שאומר שמי שמגדל כלבים צריך לשלם הרבה מאד כסף, ואין לנו,” ניסיתי להסביר והרגשתי שאני נכשלת.

“למי צריך לשלם?” אורי ניסה להבין.

“למדינה.”

“ומה יעשו עם הכסף?” מוחו בן השבע ניסה לפענח את הדברים.

“זה נקרא אגרה, זה כסף שהולך בשביל לנהל את המדינה,” נזכרתי איך שכאמנון חלה, התייעצנו עם פסיכולוגית ילדים לפני כל שיחה שעשינו לאורי. זה נראה לי כל כך מופרך עכשיו. למי יש כסף לזה ובכלל, מה איזו פסיכולוגית שלמדה באוניברסיטה מיליון שנה, תוכל להגיד שישנה את זה שאני צריכה לקחת לילד עכשיו גם את הכלב שלו?

“אז אני אתן למדינה את דמי הכיס שלי!” אורי התרומם מהמיטה, הלך לשידה שלו, הוציא מתוכה קופת חיסכון מחרסינה בצורת בית שרשרשה ממטבעות והתכונן לשבור אותה.

“לא! אורי, מתוק. דמי הכיס שלך לא יספיקו. הממשלה רוצה המון כסף. אלפי שקלים בשנה מכל מי שמגדל כלב. אנחנו פשוט לא יכולים לשלם את זה,” תפסתי את קופת החיסכון שלו לפני שינפץ אותה ואצטרך להתחיל לאסוף את החתיכות החדות מהרצפה, והושבתי אותו בחזרה על המיטה.

“אז אני יוותר על הקינוח שלי! מצדי שלא נקנה יותר שוקולד בכלל!” אורי הצהיר, והוסיף: “אולי רק ביום הולדת.”

“לא, מתוק. זה לא יספיק… זה הרבה יותר יקר משוקולד…” המשכתי למשש את שיערותיו.

“אבל למה המדינה לא רוצה שיהיה לנו את הירו?” הקול של אורי נשבר והוא התחיל לבכות.

“אני לא יודעת,” קולי הצטרד. התלבטתי אם לספר לו על המחאה של ארגונים למען בעלי חיים נגד החוק החדש, על העתירה לבית המשפט שנדחתה כצפוי. רוב השופטים הרי נבחרו על ידי הממשלה שהעבירה את החוק ממילא.

“אז מה יקרה להירו?”

“אנחנו ניתן אותו למשפחה נחמדה, שיכולה לשלם עליו, והם יגדלו אותו, ויהיו אליו מאד נחמדים,” שיקרתי. מאז שהחוק עבר אף אחד לא היה מוכן לאמץ יותר כלבים. האגודות קרסו מרוב עומס וסגרו שעריהן, אפילו להן כבר אי אפשר למסור כלבים. חיפשתי בכל מקום, בפייסבוק, בטוויטר, בקבוצות ווטסאפ, וכולם רק נטשו כלבים, אף אחד לא אימץ.

“יש למשפחה הזאת אבא?” אורי שאל.

“מטומטמת,” קיללתי את עצמי בראש. על השאלה הזו לא חשבתי. “אמממ… לא. אין אבא, רק שתי אימהות!” שלפתי.

“ויש להם ילד? אני לא רוצה שלהירו יהיה ילד אחר!” בכיו של אורי התגבר. לא ידעתי איך להסביר לו שלשתי אימהות כבר אסור לגדל יחד ילד.

בלילה הוא ישן חבוק עם הירו. מדי פעם שמעתי את אורי ממלמל משהו מתוך שינה וניגשתי ללטף את פניו, שנראו טרודים מאחורי החלום. בבוקר ביקשתי ממנו להיפרד מהכלב. לא היה טעם לדחות את זה, היה עדיף לעשות את זה מהר, כמו שתולשים פלסטר. אורי נתן להירו חטיף לכלבים, ישב מולו ודיבר עם הכלב כמו מבוגר קטן, חיקה את הצד שלי בשיחה שניהלנו אתמול בערב. הוא הבטיח להירו שיהיה לו טוב עם שתי האימהות החדשות שלו, שיש להן הרבה כסף, שהן יוכלו לקנות לו המון חטיפים לכלבים ושאולי הן אפילו יעשו לו ילד חדש.

אחרי שהורדתי את אורי בבית הספר חזרתי הביתה, שמתי להירו רצועה והובלתי אותו לאוטו. הוא התרגש לצאת לנסיעה כמו תמיד וכשכש בזנב הקטן שלו כשהושבתי אותו במושב האחורי. בתחושה מחורבנת, התחלתי לנהוג לירושלים. מאז שעבר החוק, אלפי אנשים נטשו את הכלבים שלהם מחוץ לכנסת בתור מחאה. שמעתי שלהקות כלבים שלמות התקהלו סביבה. החלטתי לשים שם את הירו גם אני, שלפחות לא יהיה לבד, ושיאכלו שם בממשלה את הדייסה שהם בישלו. בדרך ניסיתי להקשיב לשירים שברדיו ולא לחשוב על שום דבר, אבל דמעות חמות זלגו לי על הלחיים.

כשהתקרבתי לכנסת, התחלתי לשמוע רעש מוזר – קול בכי גבוה, משוכפל, כמו שאגה של רוח אדירה שהלכה והתגברה. לקח לי זמן להבין שאלו יללות ונביחות כלבים, מאות, אלפים מהן, שנבלעו זו בזו. חניתי וכמה יצורים פרוותיים התקרבו לאוטו שלי, החלו לרחרח אותו ונבחו לעברי בתחנונים. הרחקתי אותם ובלי לחשוב הוצאתי את הירו מהמושב האחורי, שחררתי את הרצועה והנחתי אותו על הקרקע. “אני ממש מצטערת”, אמרתי, טפחתי על הפדחת הקטנה והפרוותית שלו ומיהרתי לנסוע משם.

***

רצתי ורצתי ורצתי, מנסה לברוח מהכלבים האחרים, מהריחות ומהסיפורים שלהם, אבל היו עוד ועוד מהם בכל מקום.

מרחוק ראיתי איש הולך, וסביבו כמה אנשים אחרים. הוא היה שמנמן, היו לו ראש עגול ומשקפיים והוא הריח קצת כמו האיש שהאישה הייתה מדברת איתו לפעמים כשהייתה לוקחת אותי לטיולים, והיה נותן לי אוכל טעים. רצתי לעברו, מתחמק מכל הכלבים האחרים, ניסיתי להגיע אליו. חשבתי שאולי יש לו אוכל, אולי הוא מכיר את האישה ויוכל לקחת אותי אליה.

רצתי ורצתי, כלבים עוקבים אחרי ונובחים עלי, והצלחתי להתקרב לאיש. בגלל שאני קטן, אני יכול להגיע למקומות שכלבים אחרים, גדולים יותר, לא יכולים. האנשים שהיו סביב האיש ניסו לבעוט בי אבל לא נתתי להם, פילסתי דרך בין הרגליים שלהם והגעתי עד אליו, תפסתי את המכנסיים שלו עם השיניים שלי כדי שישים אלי לב.

האיש צעק. האנשים סביבו התרחקו ממנו בבת אחת. הוא הוציא מהמכנסיים שלו משהו קטן והצביע עלי איתו, ופתאום היה רעש חזק ואז חושך.