התלבטתי איזה טקס פרידה לערוך לחברויות בחיים שלי. ניצלתי יום שבו הקול שלי היה יציב יחסית והתקשרתי לפנחס. הוא ענה בטון הדיבור המנומנם שלו. “תראה, לי אישית לא הייתה בעיה לחיות בלי חברים. אני לא טיפוס חברותי וממילא חושב שרוב האנשים מטומטמים ובלתי נסבלים. אבל אתה, אתה טיפוס חברתי. ראיתי את זה עליך. אתה צריך אנשים.”

“כן,” אישרתי. “אז מה? אני מסתדר בלי הרבה דברים שאני צריך. אני גם צריך ללכת ולדבר ולעבוד, ואני מסתדר בלי זה. חוץ מזה, זה לא שלגמרי אין לי חברים,” התגוננתי.

“איזה חברים יש לך שאתה בקשר קרוב איתם?” הוא שאל.

“יש לי מלא חברים!” מחיתי, “יש לי את לארי דייוויד, רולאן בארת, טל ואביעד, בוג’ק הורסמן וניטשה, רוברט ואייט ופרידה קאלו. הם מצחיקים, מרתקים, מפרים אותי, מרחיבים את האופקים שלי, ממש עוזרים לי לעבור את היום.”

“אלה לא בדיוק קשרים הדדיים,” הוא גיחך. “הבעיה שלך היא שאתה חושב שאתה כל כך מיוחד, ואתה לא,” הוא פסק.

“הרופא אמר שאין עוד אף אחד כמוני,” נעלבתי.

“בסדר, בסדר, אז את הפגם המסוים בגן האחד הזה יש רק לך. ומה עם כל שאר עשרות אלפי הגנים התקינים שלך? הם בדיוק כמו של כל השאר. אתה חושב שרק אתה חווה אובדן? שרק לך לא הכול מסתדר כמו שחלמת? כל מי שמגיע לסדנה שלי איבד משהו. אוקיי, אצלך זה קצת יותר מרוכז, אבל אתה חושב שלאבד ילד או בן זוג או בית זה פחות אחוזי נכות? זאת החוויה האנושית. אז אתה עובר אותה באופן קצת יותר אינטנסיבי מאחרים, אז מה? עכשיו אני חייב לסגור, אני באמצע בינג’ סיינפלד.”

“פנחס, אתה הקואוצ’ר הכי גרוע בעולם,” הספקתי להגיד לו.

“אני לא קואוצ’ר רגיל, אני קואוצ’ר הפוך,” הוא מלמל לפני שניתק.