קורה לי שאני מתאהבת בנשים. זו לא התאהבות רומנטית, במקרה שלי, אבל קורה שנשים שנקרות בדרכי מוצאות בעיני חן מאד, ונכנסות לי עמוק עמוק ללב. כך קרה לי עם שרית פליין. שרית קראה את ספרי הקודם, “כל הג’אז הזה”, וכתבה עליו ביקורת שהפילה אותי מהרגליים. יצרתי עמה קשר וגיליתי אישה שהיא לא רק סופרת ומשוררת מוכשרת להפליא, אלא גם קוראת על. תמונתה של שרית צריכה להופיע לצד הביטוי “אשת ספר” במילון. היא בעלת האתר “אוצר מילים” בו היא ממליצה על ספרים שאהבה (אותם היא קוראת בקצב מסחרר), ועורכת בביתה בנס ציונה סלונים ספרותיים, שבכירי הסופרים מכל רחבי הארץ עולים אליהם לרגל.
נתתי לשרית לקרוא את “תשע דרכים להיפרד” בחרדת קודש ובחשש, וכך היא כותבת עליו ב”אוצר מילים“:
“גילוי נאות. סנונית ליס היא חברה אהובה מאוד.
גילוי נאות שני- החברות ביננו התחילה מזה שהתאהבתי במילים שלה, במיוחד כשקראתי את ספרה הקודם “כל הג’אז הזה”
דווקא בשל החברות שלנו חששנו שתינו מהקריאה שלי את ספרה החדש.
כי מה אם לא אוהב? ומה אם הוא לא יעמוד ברף הציפיות שהעמידה סנונית בספרה הקודם?
ובכן- “תשע דרכים להיפרד” הוא ספר מעולה!
מעט על “תשע דרכים להיפרד” ללא ספוילר:
שם הספר נגזר מכך שהוא מכיל תשעה סיפורים קצרים. כל אחד מהם מספר סיפור של פרידה.
פרידה בין בני זוג, פרידה של ילד ש”מתגרש” מהוריו, של אישה שמחליטה להיפרד מהחיים ועוד.
אם אצטרך לבחור מילה אחת שמתארת את “תשע דרכים להיפרד” הרי המילה היא – הפתעה.
נדמה לי שכמעט בכל מהלך הקריאה ב”תשע דרכים להיפרד” נראיתי כמו האימוג’י פעור הפה.
שוב ושוב שאלתי את עצמי מאיפה מגיעים לסנונית הרעיונות האלו.
כך למשל בסיפור “שליחות” היא מספרת על מציאות שהתחילה בימי הקורונה בהם השליחויות פרחו, וכך אפשר להזמין בשליחות הודעת פרידה מבן זוג, חבר חלופי, נכד ועוד.
כל אחד מהסיפורים מקורי ביותר.
ההורים שמהנדסים גנטית ילד מיטבי. ההנדסה כל כך הצליחה להם עד שהם לא טובים מספיק ובגיל 18 הוא מגיב בצורה מפתיעה.
האמא שמחליטה לערוך מסיבת פרידה מהחיים, למרות שאין שום בשורת מוות לפניה.
“ואני רוצה את דודו פישר, לא איזה זייפן,” אימא אמרה בעודה
לוגמת מהקפה נטול הקפאין שלה. “זה לא מספיק חם,” רטנה
וסימנה למלצרית שתבוא אלינו.
“נו אימא, באמת, לא נראה לי שהוא צעיר ממך בהרבה, לכי
תדעי מה יהיה איתו עד שיגיע הזמן למסיבה שלך,” מחיתי.
“אי אפשר לדעת, אני אישה חולה!” היא קבעה.
“כמה פעמים אני צריך להגיד לך שאוסטאופורוזיס קל לא
נחשב למחלה סופנית?” השתדלתי לשמור על קור רוח בזמן
שהמלצרית התייצבה ליד השולחן שלנו ושאלה מה נרצה להזמין.
מבלי לספיילר יותר רק אציין שלמרות זאת יש הגיון בשיגעון שלה.
אחת היכולות המתגלות בספר הזה היא היכולת לקחת חומרים המוכרים לה ממציאות חייה, כמו דבק רפואי או בדיקות הדמייה, ולעוף איתם למחוזות הדמיון הכי רחוקים.
כמו הילד ששואלים את עצמם “ומה אם?” כך סנונית ליס משמרת את היצירתיות בצורה מעוררת השתאות.
צרפו לכך את הדיאלוגים הנהדרים שמוסיפים חיים, את העובדה שבכל אחד מהסיפורים המציאותי והזוי שלובים.
“תשע דרכים להיפרד” מתובל היטב בהומור ועם זאת הוא נוגע עמוק באמיתות כואבות, כמו בדידות, מגבלות גופניות ועוד.
הסיפור “עותק יחיד” שבר את ליבי ועם זאת הזכיר לי את כוח העל של האמנות- להתמיר כאב ליופי.
סדר הסיפורים נכון מאוד בעיניי. הסיפור הראשון “שליחות” הוא כביכול קליל יותר. הסיפור האחרון אמנם נוגע עמוק בנושא לא פשוט, אבל משאיר משב רוח ואופטימיות.
זה המקום לציין את העריכה המצוינת של מיכל חירותי – עריכה שניכרת הן בכל סיפור בנפרד והן בתפירה האיכותית שלהם לספר שלם.
זוכרים את “אלף לילה ועוד לילה”?
קראתי את “תשע דרכים להיפרד” ורציתי שסנונית תספר לי מיליון לילה ועוד לילה.”
ואני, שרית, קראתי את הביקורת שלך ורציתי להתעלף מרוב התרגשות. תודה לך אהובה, ואיזה כיף שהמילים חיברו בינינו וזימנו אותך לעולמי.
עם שרית פליין
