בלב הדיון הסוער על "מקום שמח" המצוינת, חשוב להעמיד את דמותה של נעמי. אימה של ורד, בגילומה המופתי של תיקי דיין, היא אבן דרך בוהקת בייצוגי אנשים עם מוגבלויות בתרבות העברית, שאותם אני חוקרת בתזה שלי.

יש סיבה מצוינת לכך שנעמי לא רוצה להיות נכה במדינת ישראל, ומעדיפה מוות על פני כריתת רגל. האתוס העברי כולו הוקיע אנשים עם מוגבלוית – ונשים עם מוגבלויות בפרט מתוכו, כבר מראשיתו
ב-1909 הציג מקס נורדאו את "היהודי החדש" שעמד במרכז הציונות כפי שנורדאו תפס אותה: גבר חסון, אמיץ, מיליטנטי, בנוי לתלפיות, ששם קץ לסכנת ההתנוונות של היהודים בגולה.

הנשיות, לעומתו – הושתקה. היהודי הישן, הגלותי, נחשב לנשי באופן היסטורי, ואף ל'אינוורט', מין שלישי שאינו גבר או אישה. לאישה המינית לא היה מקום בקולקטיב הציוני, ותפקידה הבלעדי היה להוליד צאצאים. המיניות שלה נוכסה לצרכים לאומיים, והגבריות נחשבה לנעלה על הנשיות.
אולי כתוצאה מכך, קיים מדרג ברור במקומם של אנשים עם מוגבלויות בישראל: בראש הפירמידה ניצבים מי שנפגעו בקרב, אחריהם בפעולות טרור. אחריהם ניצבים מי שנפגעו כתוצאה מעבודה – שגם היא ערך ציוני חשוב. מי שנפגעו כתוצאה ממחלה – ניצבים במדרג הבא, כאשר בתחתית הפירמידה נמצאת האישה הנכה, המוקעת הן בשל נשיותה, והן בשל מוגבלותה. בתחתית הפירמידה – נמצאים ונמצאות אנשים עם מוגבלויות שקופות ומתמודדי נפש, שמוגבלותם שקופה.
החברה הישראלית לא תוכננה לתת מקום לאדם, ובפרט לאישה עם המוגבלות, האתוס שלה, שאותו ינקנו, ובוודאי ינקו בני דורה של נעמי, הוא שלאדם נכה אין זכות קיום – לא במחנה הריכוז, וגם לא ברחוב הישראלי ובדרכים הישראליות שאינן מונגשות. האם חל שיפור מאז קום המדינה? כן, אבל הוא איטי. בתוך זאת, נמשיך לפעול, למחות ולהציף את המציאות, כי מה לעשות – אנחנו נכות במדינת ישראל.