את הקטע הזה בסיפור “מסיבת פרידה” מספרי “תשע דרכים להיפרד”, כתבתי לפני שפורסם שחיים טופול מתמודד עם מחלת האלצהיימר. בחרתי בדמותו, מאחר שהוא מייצג בעיני הגיבורה, אודליה, ובעיני רבים אחרים, גיבור תרבות ישראלי, מצליח ומרשים. לזכרו – אני מפרסמת כאן את הקטע מהסיפור המזכיר, באופן הומוריסטי, את טופול. יהי זכרו ברוך.

“הנה, דיברתי עם בחור נורא נחמד, מעצב בשם עילאי, וביקשתי ממנו שיתקן קצת את הפוטוגרפים האלה,” היא שלפה תמונות של אבא ושלה ביום חתונתם ובאירועים לאורך השנים.

“לאיזה תיקונים את מתכוונת?” הנחתי שהיא ביקשה שירטש קצת את התמונות, יהפוך אותה לטיפה רזה או גבוהה יותר.

“הנה בתמונות האלה למשל, ביקשתי מעילאי לשלב במקום הפנים של אבא שלך, שאתה יודע, שפע של מעלות היו לו אבל מייק בראנט הוא לא היה, את הפנים של חיים טופול,” היא שלפה גזיר עיתון שהייתה בו תמונה של השחקן.

“חיים טופול?!” לא קלטתי.

“כן, מה רע? גבר מרשים! וגם ביקשתי מאורלי שלא תספר שאבא מת מאלצהיימר כמו כלב, שתכתוב שהוא מת בתאונת טיסה.”

“אבל את לא היית נשואה לחיים טופול, ואי אפשר לשנות את זה שאבא מת כמו שהוא מת!” מחיתי בעצבים.

“נו טוב עידני, אני מבינה שהסיפור הזה מסעיר אותך משום מה, אבל אני לא רואה שום בעיה עם כמה שיופים קלים.”

“אימא, זה לא שיופים! אני אפילו לא בטוח שזה חוקי, זו התחזות!”

“אויש,” היא הניפה את ידה בביטול, “אני בטוחה שלחיים זה לא יפריע,” היא נקבה בשמו הפרטי כאילו באמת הכירה אותו.