היי סנונית,
תודה שנתת לי להיות בין הקוראות הראשונות של הספר. זו חוויה מרגשת ונהניתי מאוד!
הספר העלה בי המון רגשות מכל הסוגים וגם כשהיו פחות נעימים, הרגשתי כמה נפלא זה וכמה כישרון יש בך ובכתיבה שלך. את מייצרת בעין אומנותית להפליא תחושות מכל המגוון, נותנת מקום למורכבויות ודינמיקות מאתגרות והופכת כל סיפור קצר לעולם ומלואו.
“שליחות”
גאוני. הרעיון מושלם והביצוע נהדר. אהבתי איך שיחקת על המצב המוכר מסגרי הקורונה ולקחת אותו רחוק.
בין תחושת ההתכווצות המצערת על הריחוק שנוצר ביומיום לבין הפליאה מהתרחבות מגוון האפשרויות והשפע המזמין בעולם המגניב שיצרת, הבאת טוויסטים מעולים לאורך כל הסיפור, דרך מבט אישי שמחבר אותי כקוראת לחלק האנושי בעולם מנוכר ואוטומטי.
“מסיבת פרידה”
נעתי בין קשת של רגשות, מצד אחד סיטואציה סוריאליסטית ומצחיקה עם האימא, מצד שני הבחור שנסחף לשקר כמוה בעודו חי את חייו ורק יוצא דמות מכוערת יותר ויותר ועם זאת אנושית כמו השכן שיורד לבירה בכפכפים.
חשבתי שאולי היית קצת קשוחה איתו בתאורים לכאורה מבזים כמו עם האוננות, אבל גם מה לעשות, די נאמנים למציאות של רווק כזה ורק הופכים אותו למוחשי יותר.
בסוף צחקתי בקול.
הרגשתי שיכולתי לצחוק “עליו” רק בזכות זה שקצת המאסת אותו עליי דרך התאורים, אחרת הייתי מתחברת לצד שלו וחווה איתו עלבון. אז בתכלס צדקת כל הדרך.
“גאון של אימא”
מודה שהיה קשוח, תחושה כבדה לאורך כל הסיפור וחסר קצת שחרור מתח. אולי איזה רגע של חסד, גילוי רגש עמוק או מחווה מצד הילד עם כל הרעל והלגלוג, ללא תלות בהשתלת התכונות. ועדיין הסיפור ממש טוב והיצירתיות שלך חוגגת. לקחתי נשימה לפני שהמשכתי לבא.
“Lifebnb”
עוד רעיון גאוני וכמו כל האחרים, כתבת מעולה.
יש קצת בלבול לגבי החוקים של הפורמט והרגשה שמשהו בו לא לגמרי אפוי. קצת לא ברור איך “בעולם האמיתי” כל אחד’ת יכול’ה לשכור חיים של כל אחר’ת, ברמת המחויבות המקצועית. מה אם לקחתי חיים של מפעיל’ת מנוף? שופט’ת בעליון? קצת גבולי, אבל זרמתי עם הסיפור והטוויסט שהנחתת בסוף היה נהדר.
בשורה התחתונה, הסיפור האנושי הוא מה שמתבלט מעל לעולם המומצא וזה החלק היפה והעמוק.
“חברות”
קודם כל השם של הסיפור מושלם.
התחברתי ממש לתחושת הזרות בתוך מקום שאמור להיות קבוצת השווים ובית הילדות שזורק אותה החוצה. העלבון על המתקפה ממש עובר טוב וגורם אפילו לכעס על העוול שנעשה לה. מצד שני, את מבהירה היטב ששם היא תישאר קפואה על השמרים ולא תתקדם כי זה אזור הנוחות (כולל רקפת המקסימה) והיציאה ממנו תהיה בריאה גם אם מכאיבה.
הקטע של החולדה – אנלוגיה לספק המכרסם בה? ההתייחסות אליה הייתה קצת מסתורית אבל אהבתי.
ההתפקחות בסוף נהדרת, גם אם מעט פתאומית לנוכח האובססיה בספירת הקולות. הסיומת נתנה קצה אופטימי ומשמח של לקיחת אחריות ושליטה על החיים שלה אחרי שהייתה נתונה לחסדי הקיבוץ כולו.
“עותק יחיד”
טוב, נו, ברור שבכיתי והרגת אותי לגמרי. הסיפור נהדר וחזק, כתבת נפלא. הכול בו מושלם והקטעים עם פנחס גאוניים למות.
“אני כאן כדי לעזור לכם להתחבר לתדר של קמילה. לשחרר שליטה על החיים שלכם, להפסיק לחפש את הדרך, כי אין דבר כזה. החיים זה לא מסלול של קק”ל, נכון?” הוא שאל. אף אחד מהגברים שישבו מולו ותלו בו עיניים כבויות, לא השיב, ואני חשבתי שזה כנראה המקום שאליו טוני רובינס יבוא אם הוא ירצה למות בייסורים.”
“השיטה שלי מבוססת על שלושה עקרונות,” הוא המשיך, “אחת: אתם חסרי משמעות. שתיים: שום דבר שאתם עושים לא חשוב, ושלוש: אין לכם שליטה על החיים שלכם. אם תפנימו את העקרונות האלו, תפסיקו לקוות שיהיה לכם יותר טוב, ואז אולי יהיה לכם קצת פחות רע. גם זה לא בטוח.”
וואו, וואוו, וואוו.
שירה צרופה. בחיי. צחקתי ודמעתי.
כל הפרידות האלה… הפרידה מהגוף, יא אללה. את טובה. כל מילה ומשפט מקפלים בתוכם עולם שלם של רגשות.
“נפרדתי בתודעתי מהיכולת לצאת מהבית סתם כך, בלי לחשוב פעמיים, לשוטט ברחובות ובדרכים, לנוע ללא מחשבה, כמו הרוח. נפרדתי מהיכולת להתחיל את היום כשאני פוסע החוצה בלי לדעת איפה או
מתי הוא ייגמר, תוך ביטחון פשוט שאגיע לאן שאגיע בלי מכשול או עזרה. נפרדתי מהאנונימיות – מהתחושה שמי שעובר מולי ברחוב לא יודע דבר עליי או על סיפור חיי, נפרדתי מהיכולת להיטמע בהמון ולהתחבא בו, מהיכולת לעבור ימים מלאי פעילות עד גדותיהם.”
קראתי את החלק הזה לפו בדמעות. בול. זה. שם בדיוק.
וכמה צחקתי.
הקלנועית הסקסית… “די, נמאס לי ללכת, כמה אפשר? רגל לפה, רגל לשם.” יא גאונה!
בעיניי זה סיפור הכתר של הספר, חד משמעית. התרגשתי לקרוא כמה ממך הכנסת שם ואיזה אומץ. מופלאה.
עותק יחיד נפלא שאת, תודה על הסיפור הזה.
ועל הבכי בסוף. הרגת אותי, אומרת לך.
“חיים רק פעם אחת”
כה נהדר. מצאה חן בעיניי הזווית הקצת בומרית של בני הזוג שמנסים להשתמש בחידושים שרק מקלקלים להם, דרך שקרים קטנים, אחר כך גדולים והזויים ועד להשתלטות מוחלטת.
הצלחת להצביע במדויק על השקיעה לתוך ריצוי קהל דמיוני ברשתות החברתיות על חשבון החיים האמיתיים והבוטים משקפים בגאונות את המלאכותיות של החגיגה המוטרפת הזאת.
החיים עצמם ואהבה הם בדיוק מה שהעברת בסיפור הזה – הלהעביר סמרטוט, לחזור עייפות’ים מהמשרד, ללכת לחוג ריקודי עם, לנסות למצוא פעילויות משותפות (גם אם לשווא), להתקמט בצוותא על הספה ולהעז לבטא את הפחדים שלנו בקול.
“קעקוע מנטלי”
הרעיון יצירתי והבאג לתוך החיים שלה היה ממש טוב. הסיפור גרם לי הרבה מועקה כמעט מההתחלה ואולי זו הכוונה שלו?
הרגיזה אותי ההתעסקות האובססיבית של יוני להכיר את זואי כדי לספק לה לכאורה את היוני המושלם, כשבעצם הוא פשוט מציצן שנתקע בחיים שלה ולא נותן לה אפילו את היוני הכי בסיסי של הכאן ועכשיו כי בתכלס הוא מרוכז רק בעצמו.
אהבתי את הדוגמה הנהדרת להתקעות הזו בעבר ובעתיד, בחפירות חסרות התוחלת ברגעים שהפכנו בזיכרון למושלמים ובחרדות מהלא ידוע עם הניסיון להפוך הכול לברור וקל, בעודנו מפספסים את כל ההווה, החיים עצמם.
אהבתי את הבחירה של זואי בסוף. עולם של תחליפים.
“מייג’ור דיפרשן”
פשוט נהניתי. הדימוי של הדיכאון כפרסונה נפרדת והיכולת להרחיק אותו עד לפרידה (!) ממנו בשילוב העלילה עם החתול שבסוף חוזר – נהדרים. יש שיטה טיפולית כזו להתמודד עם רגשות ומצא חן בעיניי שהלכת עם זה עד הסוף.
תהיתי אם ההתרחקות של החתול קשורה לזה שבדיכאון יש לנו נטייה להרחיק מעלינו את כולםן, ואיכשהו ניצלות בזכות אותה חברה או חבר שאיכשהו יתעקשו להתקרב אלינו גם כשהכול בזבל ומסריח ולא התקלחנו שבועיים. ויחד עם זה גם האובססיה שלה לחפש את החתול ולנסות להתקרב שוב ושוב, גם היא מצילה אותה משקיעה מוחלטת.
הבדידות הזאת, ללא קרובי משפחה כשהיא הופכת לקרייזי קאט ליידי ואז אפילו החתול מתרחק… תאור כל כך כואב של התחתית, וכמה תקווה נתת בסוף. תודה.
קראתי את הספר על הטיסה ניו יורק-פלורידה.כיף לקרוא פרק אחרי פרק כיף! איזה כיף חשבתי לעצמי כשכולם ראו סרטים בינוניים, אני קראתי את הספר בשקיקה, השפה קולחת ועכשווית, הסיפורים מעוררי מחשבה, מציאות מדומה, כמו לקרוא פרקים של מראה שחורה.
ספר מיוחד ומעניין. ראיה מיוחדת על סיטואציות מציאותיות של כל אדם.
התהליך שעובר בן אדם לפתור או להתיר בעיות, להגיע לתובנות והבנות עם עצמו מצריכות לפעמים להעשות בדרכים קיצוניות ולעיתים לא מציאותיות.
מי יודע מה יהיה בעתיד? 🙂
ובעיקר הקלף הקטן שיכול להפיל את ערמת קלפי חייך לעומת הדבר הקטן שירים אותך מחדש.
הספר “תשע דרכים להיפרד” מאת סנונית ליס הוא ספר לכל המשפחה. הספר מחולק לרבדים שונים וקולחים. מעורר תובנות לגבי העולם המודרני, שבו אנו חיים. מראה כמה הבדיוני הופך למציאותי.
זורק את הקורא מהניכור בעקבות הטכנולוגיה, לקירבה באמצעות הטכנולוגיה.
אפשר לקנות הכל, חיים של אחרים, משפחה לשעה. מצד אחד אפשר להשיג הכל ומצד שני הבדידות ניכרת.
משם הספר נודד לסיפורים אנושיים והתמודדויות מסוגים שונים, כשהגיבורים של הסיפורים שוב חוזרים לעולם הרגשות, קשרים אמיתיים כמו שחווינו לפני עידן הטכנולוגיה שפותר כמעט הכל, חוץ ממה ששום כסף לא קונה: אהבה ורגשות אמיתיים ביחסים שאינם דווקא קשרי זוגיות.
הספר זורם והסיפורים ברובם מסקרנים ואי אפשר להניח את הספר באמצע סיפור.
יש סיפורי פואנטה, שהצליחו להפתיע אותי, כשחשבתי שכבר אני מומחית לפואנטות.
ספר שכולו מציג את העולם שלנו, מצד אחד הכל מגיע אליך הביתה, ואין צורך לצאת, ומצד שני אילוצים שמחזירים אותנו לצאת החוצה, לעשות דברים ולחשוב שוב כמו פעם, עמוק עם המוח ולהרגיש רגשות, מה שנשאר מהעולם ה”ישן”.
מגע אמיתי וחשיפה לעולם.
הסיפורים רצים ומצאתי את עצמי קוראת וקוראת, רק אילוצים מהעולם הישן גרמו לי להניח את הספר מהיד, כשאני מבטיחה לעצמי שכבר אני שבה להמשיך להשביע את סקרנותי.
הכתיבה סוחפת אותך איתה ואתה מסיים את הספר מהר.
רק אחרי הסיום המוח מעבד מה קרא ועולות מחשבות עמוקות על מי אנחנו במאה ה21 וכמה קרוב היום שהסיפורים יהפכו לאמיתיים, ואולי היום הזה כבר פה.
ממליצה בחום לקרוא את הספר. תודה לך סנונית על עוד ספר קליל ועמוק בו זמנית.
למרות שאני לא אוהבת סיפורים קצרים נסחפתי אחרייך.
גיליתי דמיון רחב העולה על כל דמיון.
כמובן שכמדענית אהבתי את דימוי ה-DNA/RNA
ואת העליונות הגנטית בשיבוט.
תיארת להפליא את החוויה של אנשים עם מוטציות נדירות, מחלות יתום.
מרגיש לי שלקחת את המקום של החדשנות ומתחת אותה למקום השלילי הקיצוני.
היי סנונית,
קודם כל יש לך חתול אז אני כבר אוהבת אותך!! 🙂
“תשע דרכים להיפרד” הוא ספר מקסים!
פנטזיה היא פחות הז’אנר שלי ובכל זאת הוקסמתי מהסיפורים, מהרעיונות, מהמציאות שבהחלט יכולה להתקיים בעתיד המאוד קרוב. הסיפורים מעוררים שאלות וגורמים להרגיש. להרגיש דברים שונים, לאו דווקא חיוביים, לפעמים מציבים מראה, לפעמים דווקא הסיטואציות הבדיוניות נוגעות בדיוק בנקודה שלא נגענו או לא רצינו לגעת אצלנו פנימה.
אהבתי שמדובר ב”סיפור קצר”, אף פעם לא מורכב מידי, לפעמים פשטני, כפי שאמור להיות סיפור קצר. זה מאפשר לזקק את המסר בלי להסתבך בעלילה מורכבת, תיאורים מסובכים וריבוי דמויות.
בנוסף חשבתי שהספר, או לפחות רוב הסיפורים בו, מתאימים גם לקוראים יותר צעירים, בני נוער, שיכולים להתחבר למסרים דווקא דרך האלמנטים הטכנולוגיים שבפנטזיה.
בהחלט אמליץ על הספר!
ענת
מאז שקראתי את “כל הג’אז הזה”, כל כך חיכיתי לספר הבא שלך אז זאת הייתה זכות גדולה לקבל לקרוא אותו עוד לפני שהוא יוצא לאוויר העולם, ואני רק שאלה אחת: למה סיפורים קצרים? למה?
כל סיפור בנוי על רעיון כל כך מעניין, מקורי ומעורר מחשבה. בכל פעם שהגעתי לסוף אמרתי לעצמי “מה? כבר נגמר? אבל אני רוצה לדעת עוד. מה היה אחר כך? לאן זה התפתח? מה קרה עם הדמויות?”
בקיצור – השארת אותי עם טעם של עוד. אז יאללה, תכתבי עוד. יש כאן קוראים שמחכים לך 🙂
סנונית 😊
כבוד הוא לי להיות מהקוראים הראשונים של הספר.
היכולת שלך לגעת באמצעות הסיפורים הקצרים בלב של אנשים, הנה מיוחדת במינה.
המפגש בספר עם מגוון נושאים מאתגרים, מורכבים ולא תמיד נעימים, גרמה לי להתחבר אליו ולהתרגש.
האינטגרציה בין עתידנות, השתוקקות ואנושיות מודגשת בכל משפט בספר, תענוג צרוף.
אחרי שתי קריאות, אני חושבת שמדובר בספר נהדר, מעורר מחשבה, מרגש ולמרות שהוא על התפר של יקום חילופי הוא מרגיש אמיתי. כל מה שאני מצפה מספר טוב.
יופי של רעיונות וכתיבה!
סנונית, ציפור נהדרת ומוכשרת שכמוך,
קראתי בנשימה אחת, “בלעתי” כל מילה בעניין, בסקרנות ובדילמה בין הרצון לקרוא כמה שיותר מהר ובין הרצון להאט, כדי לשמר את התענוג.
לפעמים צחקתי עד דמעות, ובפעמים אחרות הלב נחמץ בכאב.
אני אוהבת את הראש היצירתי שלך, ששופע רעיונות מקוריים ונהדרים.
בחלק מהסיפורים הרגשתי קצת כמו בפעם הראשונה שנחשפתי לסדרה המעולה “מראה שחורה” –
סקרנות והתפעלות, מהולה בפחד ממה שצופן לנו העתיד בחסות הטכנולוגיה.
את נפלאה,
תודה גדולה על קריאה מהנה במיוחד שנולדה מתוך הדמיון המשובח שלך.
איזה תענוג! הוצפתי במנעד רחב של רגשות, הופתעתי עד כמה הצלחתי להרגיש את כל אחת מהדמויות השונות, את חלקן אהבתי, על חלקן צחקתי, על אחרות כעסתי, חלק עיצבנו אותי ועם חלק הזדהתי. יש פה רעיונות שמקדימים את זמנם, בשאיפה שחלקם לא יגיעו לעולם…
בגדול – גאוני! בקטן – מדוייק ומרגש!
תודה על הזכות של הקריאה המוקדמת.
את מספרת סיפורים בגובה העיניים על היומיום שלנו, בהתחלה הסיפור נחמד, משעשע, ומזכיר את היומיום שלנו אבל אז את לוקחת אותנו צעד אחד קדימה, להסלמה לקונפליקט, ובסוף טוויסט והגיבור שלנו הופך לאנטי גיבור. בכל הסיפורים, את מתבוננת על אנשים בכנות בהירה ומכאיבה, משוטטת בין הפצעים, החולשות והפחדים, בין עבר ועתיד ומסתכלת עליהם בקריצה וחיוך- אתם לא לבד.
סיפור “במסיבת פרידה”, אנחנו מטיילים בין השקרים הקטנים שאנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים והרצון ליפות, להוסיף קצת זוהר לסיפור שלנו. מזכיר לי משפט של מאיר שלו ב”כימים אחדים”: “האמת והבדיה אינן עומדות זו מול זו. שכנות טובות הן, המעניינות זו בשלומה של זו ומשאילות זו לזו דברים נחוצים…”
בסיפור “Llifebnb”, חשבתי כמה מאיתנו אכן חושבים על חיים מרהיבים/ מלאי תשוקה /עניין /עושר/ שיכלו להיות לנו, לו בחרנו אחרת… ב”מייג’ור דיפרשן”- תיאור נהדר של דקויות הדיכאון, הטעם הריח והצורה שלו, כמה הוא שכן של החיים הרגילים שלנו, הגלישה לדכדוך וקלות השקיעה לדיכאון והבחירה.
ובפן האישי-בעותק יחיד גמרת אותי לגמרי, נשארתי בלי אויר; הקול, ההליכה, מערכת מיקוד המבט והכיסא שנתקע בעמוד של חב’ חשמל במדרכה. בלי מסכנות- זה המצב, מתמודדים.
קראתי בהנאה רבה את ספרה של היוצרת והכותבת המוכשרת סנונית ליס, אשר את כתיבתה הקולחת אני עוד מכיר מימיה כמבקרת מוזיקה וכתבת במגזינים שונים. הספר מבטא בצורה עוצמתית מאוד וחדה את תחושת הניכור של 2022, עם הרבה קריצות עתידיות. סוג של פיתוח, שלוקח אותנו עשור קדימה במחשבה. מהסיפור (הנהדר!!!!) “שליחות”, על השליח לפרידות ודייטים. “מסיבה של פרידה” המשעשע, עם הדמות הנהדרת של האמא הדי מופרעת, שלדעתי שווה ספר או תסריט קומי לבד. אהבתי גם מאוד את LIFEBNB, כאדפטציה על “החלפות חיים” או “השכרות חיים”, כאילו מדובר בדירות נופש, שמשכירים. הקו המקשר בין הסיפורים חכם מאוד וההיצמדות לנראטיב של השפעת הטכנולוגיה “והאפליקציות השתלטניות” (ימחל לי על הדברים סטיב ג’ובס המנוח) על חיינו, היא כל כך מדויקת. ואני אחזור על עצמי ואתפלצן, קראתי בשקיקה. זה ספר נהדר, וחכם ורגיש. וראוי להיות גם תסריט לדעתי. תקראו ותהנו !!.
ישי ויסמן, סופר ופזמונאי (כתב למעלה מ-70 פזמונים לזמרים, בינהם: אייל גולן, עפר לוי, מושיק עפיה, אריק סיני, רון שובל, רינת בר ועוד רבים ורבות).
הספר מרתק, יש בו חדשנות יצירתית בעיני בבחירה לחלק את הספר ל-9 סיפורים קצרים המתארים יחד אירוע מקרו, שהוא לא מדובר אבל מובן מסיפור לסיפור.
אחרי כל סיפור הרגשתי שאני צריכה לחשוב ולהרהר.
הוא קצת כמו “מראה שחורה” של הספרים, אבל יותר עדין בהגשה שלו, הכתיבה לא נוקשה בכלל ולא מרגישה כמו “סוף העולם”, כמו שהרבה אוהבים לעשות בשביל להדגיש רעיון. במקום זה הכתיבה קולחת ומנרמלת מצבים ממש הזויים ובדיוק בגלל זה בזמן הקריאה מצאתי את עצמי מהרהרת, חווה קונפליקטים, מתמודדת עם שאלות ברומו של עולם… זה מדהים, סנונית היקרה, איך כבר בפעם השניה את מצליחה בכישרונך לקחת נושא כבד מאוד ולהנגיש את המהות שלו בצורה פשוטה, יומיומית, שמאפשרת אפילו להנות מהדיסוננסים מבלי לאבד את האמירה של הספר כולו.
הספר “תשע דרכים להיפרד” מורכב מתשעה סיפורי פרידות קצרים. הוא נפתח עם שליח שמקבל משימות מוזרות כמו להיפרד ממישהי כי הבחור שיצא אתה לא מסוגל לעשות זאת בעצמו או שהוא משמש תחליף לנכד של קשיש בודד (האמת שממש אהבתי את הרעיון המקורי הזה, אני גם רוצה שליח כזה), בהמשך נתקל בדמויות שונות כמו אמא שמספידה את עצמה טרם מותה, גבר ואישה שחולמים על הילד המושלם ויוצרים תינוק גנטי במעבדה אבל כל זה מתפוצץ להם בהמשך בפרצוף, גבר נשוי ששוכר את שירותיה של חברה עתידנית להשכרת חיים כדי להתאחד עם האקסית המיתולוגית שלו ולנסות לגלות איך יראו החיים שלו אתה וכו’.
כל סיפור מכיל בתוכו פרידה. פרידה מבן זוג, פרידה מהבן שכל כך השתוקקנו אליו, פרידה מאהובת נעורים, פרידה מהמקום שבו גדלנו או פרידה ממקום העבודה. פרידה ממשהו זה דבר כואב, קשה מאד לשחרר לחופשי את האנשים ש-יקרים לליבנו או לשנות הרגלים. כל פרידה היא כמו מוות קטן וכל אחד מתמודד עם זה בדרך שלו וכמו שאומרת אחת הדמויות בספר: מה זה בעצם משנה איך תמות? משנה איך תחיה. לחיים יש את הנטייה להמשיך הלאה, הם לא עוצרים ומביטים לאחור על אלה ששרויים בכאב הפרידה.
בשפה יפה, משעשעת וזורמת מכניסה אותנו הסופרת סנונית ליס לתוך סיפורים שנוגעים במציאות אבל גם בדמיון ועל אף שיש כאן מציאות עתידנית, אין ספק שהעתיד הזה הוא עוד שניה כאן. אהבתי את הקונספט ואת חלק מהרעיונות שהיו בספר, הייתי למשל מוכנה לחיות במשך שבוע חיים של אחרים ולגלות מה אני מפספסת.
הדמויות היו מכמירות לב, הייתה שם בדידות וגעגוע למשהו שלא יחזור יותר, הייתה נגיעה במוות אבל בעיקר בחיים וברצון למצוא את הדרך הכי טובה לחיות את החיים במלואם.
הספר מכיל תשעה סיפורים. כל אחד מהם הוא סיפור של פרידה ממישהו או ממשהו. האחת שעושה מסיבת פרידה מהחיים שלה, ובוחרת לעצב את זיכרונות חייה כפי שהיא הייתה רוצה לרבות האורחים במסיבת הפרידה שלה מעצמה. שליח שמשמש כנכד להשכרה וכמחליף לאנשים בדייטים אך גם שליח לפרידות עד שהוא חווה פרידה כזו בעצמו, ילד שנולד כתוצאה מתכנון גנטי וקם על הוריו, אדם ששוכר חיים של אחרים במסע חיפוש אחר אותה אחת שאהב בצעירותו ועוד סיפורים. כל סיפור נוגע בקשרים בין אישיים, בעולם מקביל או בטכנולוגיה חדשנית.
למרות שלרוב אני לא אוהבת סיפורים קצרים. כאן דווקא משהו עבד טוב בסיפורים שהיו כתובים היטב. הסיפורים גרמו לי להרהר על העולם שבו אנו חיים, עד כמה החיים שלנו תלויים בטכנולוגיה עד ששכחנו איך לדבר אחד עם השנייה, עד כמה באמת דברים כמו אפליקציות של חיים של אחרים להשכרה ותכנון גנטי של תכונות אופי יהיו חזון נפרץ בעתיד. הספר אמנם מעורר מחשבות על הדברים האלו וגרם לי לקצת עצב אך גם לתקווה שאולי לא בכל דבר, הטכנולוגיה תשתלט על החיים וגם יישאר קצת (ואולי הרבה) מקום לתקשורת הבינאישית.
הבוקר, אני בפרידה הרביעית מתוך תשע. ואני כה נרגשת לקרוא את ספרה המבריק והמרגש של סנונית ליס האהובה, אשה לבבית וקסומה השוכנת בארבעה חדרי לב יפים וכותבת בחכמה וברגישות מפוארת. כך הרגשתי כשקראתי את ספרה הראשון, “כל הג’אז הזה”, שיצא לאור בשנת 2017. אלוהיי, כמה כשרון באשה אחת.
אי אפשר להשאר אדישים לרגע וקשת של רגשות נפרשת בזמן הקריאה ואין גבול להתרגשות, לתדהמה, לחיוך המתפתל ולמחשבה הפתוחה, והתאים הרדומים בכל הגוף מתעוררים לחיים.
יש כאן רקמות טקסטואליות עדינות של חיים מלאי תבונה ועדינות ושמחה ועצב ואנושיות נוגעת תחת המטריה הטכנולוגית המשבשת יחסים בין אישיים ומעניקה לדמויות המרתקות מבט נוסף מלא תקווה ומודעות גבוהה למתרחש, על חווית פרידה מבני זוג, מבני משפחה, מסגנון חיים מוכר, ידוע, מאלחש ומנוכר.
כפי שאני נוהגת לעשות לפני שאני צוללת לקריאה עמוקה, אני מביטה בכריכה ובצבעיה, שמה לב למי מוקדש הספר, לאנשים שעסקו במלאכה עד להדפסת הספר, שמות הפרקים, התודות בסוף.
נדמה לי, אם לבי מכוון אותי נכון, זה ספר עם הכרת תודה גדולה לחיים ולאנשים שחיים לצידנו.
יש גם הקדשה שנכתבה עבורי:
“שרית יקרה, תודה על הקסם שאת מפזרת לאורך הדרך, בידידות סנונית”.
ואני אומרת: תודה לך סנונית, על הקסם שאת. תודה על הידידות. זו זכות גדולה ואהבה.
אם קיים צוות יח”צ לספר הנפלא הזה, הייתי מאוד רוצה להיות בו. אני מאמינה בספר עד לב שמיים וחושבת שכל אדם אוהב אדם צריך לקרוא בו ולהתפכח. בעיקר, לחשוב אחרת, אפשר גם אחרת.
סנונית אחת מבשרת את בוא הספר החדש של Snunit Liss והוא כל כך יפה.
לא אשכח לעולם את התקופה בה קראתי את “כל הג’אז הזה”. היא תפסה אותי במקומות הכי רגישים. זאת היתה קריאה בולימית שאי אפשר היה לעצור. רציתי לפגוש אותה. הייתי חייבת לדבר עם האישה הזאת!
ועכשיו עם “תשע דרכים להיפרד”, שהוא כמו תערוכת סיפורים, היא הופכת להיות אחת הסופרות הישראליות האהובות עליי
אלה סיפורים קצרים על פרידות לא שגרתיות אבל לא רק.
לקט עלילות הקורות בעולמות שונים, מציאות לא מוכרת, בדיונית ושייכת אולי לעתיד לא ידוע.
כבר בסיפור המשעשע הראשון ברור שהמסע יהיה בלי שגרתי.
כל אחד מתשעת הסיפורים יקח אתכם למקום שונה. אנשים החיים במה שיכול להיתפס עבור הקורא כיקום מקביל, הזוי ותמוה אבל הכי אמיתי עבור גיבוריו. עולם טכנולוגי בו אפשר להזמין הכל באמצעות שליח כולל מי שיצא במקומך לדייט מבחן או ייפרד במקומך. רוצה להזמין נכד? יאללה. בדרך אליך. בא לך דווקא פיצה? למה לא, הכל הולך. עולם בו אפשר לייצר בן או בת לפי הזמנה והורים אבודים לנוכח התוצאה, ילד בעל יכולות בלתי נתפסות כמו ‘קייל Y-X ‘ (למי שצפה בסדרה).
האישה המבוגרת המתכננת את פרידתה הבלתי קונבנציונלית מהחיים; פרידה זמנית ממי שאתה לטובת מהות חדשה בדומה לשכירת חדר דרך Airbnb ואיך זה משתלב עם אהבת נעורים מיתולוגית. צעירה המנסה להתקבל כחברת קיבוץ מן המניין בדרך לא שגרתית ונאלצת להיפרד מחלומה. פרידה בלתי שגרתית בקשר חריג של הורים ובנם יוצא הדופן. צעירה דיכאונית שמצבה הנפשי (מייג’ור דיפרשן) מקבל משמעות אחרת לגמרי.
אחרי ‘כל הג’אז הזה’ שכבש אותי בסערה מצאתי את עצמי בסוגה וסגנון אחרים עם דמיון לספר המצויין- אלמנט הפרידה. אבל שלא כפרידה האישית המייסרת וקורעת הנפש בקודמו, הפרידות כאן לקוחות מעולם אחר לגמרי.
מבחינה מסויימת הפרידות הן לאו דווקא העיקר בספר השונה אלא הרהור עגמומי משהו- מה ממתין לנו מעבר לפינה. עולם טכנולוגי עתיר אפליקציות ואפשרויות. עולם בו לכאורה יש לך חופש לבחור מי תהיה ומצד שני הגבולות נפרצים ותלותנו בטכנולוגיה טוטאלית. עולם בו יחסי הורים וילדים וקשרים בינאישיים אינם מה שאנו מכירים. עולם אמיץ חדש? לא בטוח.
ממליץ מאד על ספרה החדש של סנונית ליס
” תשע דרכים להיפרד ”. סיימתי לקרוא אותו ב 3 ימים.
הספר מכיל תשעה סיפורים קצרים המציגים מציאות
עתידנית או מקבילה, שבה טכנולוגיה מחליפה לא פעם יחסים בין אישיים.
הדמויות שארגה ביד אמן סנונית ליס צבעוניות, נוגעות מאד ללב ועוברות סוגים שונים של פרידות.
מומלץ בחום,
ציון 10 בסולם פרג’ון
נרגשת, חיכיתי לספרה החדש של סנונית, אחרי שקראתי “את כל הג’אז הזה”.
ספרה החדש של סנונית, “תשע דרכים להיפרד”, מכיל תשעה סיפורים העומדים בפני עצמם, כל סיפור מציג פרידה מסוג אחר.
הפרידות הללו הינן פרידות של העידן המודרני והטכנולוגי של היום, שליח מבשר לבחורה שאהוב ליבה עוזב אותה, אישה מבוגרת מבקשת מבנה שיעזור לה בתכנון מסיבת הפרידה שלה מחייה, הורים לילד גאון בן 17 נאלצים לוותר על המשמורת של בנם לאחר שבנם נולד אחרי תהליך תכנון גנטי מיוחד, גבר מחפש ברשת את עקבותיה של אהבת נעוריו, בחורה צעירה נאלצת להיפרד מהקיבוץ, אדם צעיר חולה במחלה חשוכת מרפא ונאלץ להיפרד מיכולת התנועה והדיבור, זוג נשוי מנסה להיגמל מההתמכרות לרשתות החברתיות ולתת לבוטים את היכולת לנהל את חייהם באינטרנט, בחור מעניק לבת זוגו במתנה קעקוע מנטלי, דרכו הוא יכול להשקיף בגעגועים על הזכרונות, מעצבת פנים עוזבת את מקום עבודתה לאחר שהחתול שלה נעלם, היא מסתגרת בביתה, עצובה וחסרת מעש ומתחילה במסע חיפושים אחרי חתולה האהוב.
הספר כתוב בעברית רהוטה וקולחת. קשה שלא להתאהב ולהזדהות עם דמויות הסיפורים. הדמויות הללו מזכירות לנו את עצמנו, את כאבי היום יום שלנו, את החיפוש אחר האהבה והרגש בעידן החיים המהירים של ימינו.
הקריאה בספר הייתה לי לעונג והנאה צרופה.
אני מחכה בכיליון עיניים לספרה הבא של סנונית.
תשע דרכים להיפרד הוא ספרה השני של הסופרת המוכשרת סנונית ליס. ספרה הראשון, כל הג׳אז הזה,
הפך ללהיט בקרב כל אוהבי הספרות המודרנית וזכה לשבחים רבים.
הפעם בחרה הסופרת לעסוק בעולם העתידני, שנראה לנו ממבט ראשון בלתי מציאותי ודמיוני, ובה בעת גורם
לנו לתהות האם גורלנו עלול להיות דומה לגורלם של הגיבורים הספרותיים, הנפרדים ממישהו או ממשהו
שליווה אותם תקופה ארוכה. קובץ תשעת הסיפורים מעלה גם שאלות נוקבות באשר ליכולתנו להתמודד עם
ההתפתחויות הווירטואליות, הגנטיות והפיזיות של חייינו המודרניים.
בסיפור הראשון אנחנו מתוודעים לתופעת השליחים, המופיעים על פי בקשה שנשלחת באפליקציה. נשים
וגברים, המסתתרים מקשר אנושי אמיתי, מנסים ככל יכולתם להתעלם מרגשות של חום ואהבה ולנהל את
חייהם באמצעות מפגשים אקראיים ומנוכרים. האם יצליחו בכך או שגלגל החיים המסתובב יחייב אותם לבחון
מקרוב את מה שמתחולל בנפשם?
בסיפור אחר, מתנהלים חייו של הגיבור תוך כדי שכירת חייהם של אנשים אחרים. המסע אל ומתוך בתיהם
ומשפחותיהם של ה״משכירים״ מציף בגיבור את הקונפליקט שבין חיים סדורים ומשעממים לבין הרפתקה אל
הלא נודע. רעיון חילופי החיים והזהויות מכריח אותנו, כקוראים, לחשוב על שגרת חיינו ולשאול את עצמנו,
האם היינו בוחרים בחיינו הנוכחיים שוב, לו היתה עומדת בפנינו האפשרות.
דילמות מעולם הגנטיקה מקבלות את מקומם בסיפור נוסף, שעניינו יחסים משפחתיים מורכבים. המחשבה
שהמדע מסוגל לטעת בנו גנים מסויימים מטרידה אותי, באופן אישי, אך יש לזכור שכבר עצה כבודה במקומה
מונח. בעיניי, ונותרתי תוהה היכן מסתתרות האיכויות הייחודיות של הנשמה?
האם תוצאת בחירות לתפקיד מסויים נגזרת רק מפופולאריות או שישנן דרכים אחרות לזכות במעמד נכסף?
עד כמה נהיה מוכנים להשקיע מעצמנו לשם כך? מהו מחיר הגג שנהיה מוכנים לשלם? ממה נתעלם בדרך?
האם נשאר נאמנים לדרכנו? כל אלה בסיפור ״חברות״.
סיפורה של אם, המבקשת להיפרד מחייה כאישיות מפורסמת, גורם לנו לחשוב על מקומו של מעמדנו
החברתי בעיניי עצמנו. עד כמה חזקה האמת הפנימית בתוכנו ומה גבולות הגזרה שלה? האם היא רופפת
ונתונה לשינויים או שאולי ניתן להחביאה מתחת לערימות של תקוות נכזבות?
ספרה של סנונית ליס מנפץ שריד של חשיבה שבלונית וחסרת מעוף. גיבוריה האמיצים, המתמודדים בעולם
בלתי נודע, בוחרים שוב ושוב בחיים מלאי משמעות עבורם. הם מבינים שהדרך היחידה להגשים את
משאלותיהם או להיפטר מטרדות יומיומיות עוברת דרך מאבק אינסופי שבין היגיון לדמיון.
לסיכום: ספר מקסים, מעורר מחשבה, חכם, עוקצני, מצחיק ועצוב, מומלץ בחום רב ובאהבה גדולה.
רוצו לקרוא 🙂 רק קחו בחשבון שלא תוכלו להניח אותו מהיד.
תשעה סיפורים קצרים שנכתבו ע״י סופרת אחת אבל נראים כאילו נכתבו כל אחד בידי סופר אחר. חלק מהסיפורים מזכירים לי אפיזודות שיכלו להשתלב יפה בסדרות כמו ״Black mirror “ או ״tells from the loop”.
היי סנונית,
תודה שנתת לי להיות בין הקוראות הראשונות של הספר. זו חוויה מרגשת ונהניתי מאוד!
הספר העלה בי המון רגשות מכל הסוגים וגם כשהיו פחות נעימים, הרגשתי כמה נפלא זה וכמה כישרון יש בך ובכתיבה שלך. את מייצרת בעין אומנותית להפליא תחושות מכל המגוון, נותנת מקום למורכבויות ודינמיקות מאתגרות והופכת כל סיפור קצר לעולם ומלואו.
“שליחות”
גאוני. הרעיון מושלם והביצוע נהדר. אהבתי איך שיחקת על המצב המוכר מסגרי הקורונה ולקחת אותו רחוק.
בין תחושת ההתכווצות המצערת על הריחוק שנוצר ביומיום לבין הפליאה מהתרחבות מגוון האפשרויות והשפע המזמין בעולם המגניב שיצרת, הבאת טוויסטים מעולים לאורך כל הסיפור, דרך מבט אישי שמחבר אותי כקוראת לחלק האנושי בעולם מנוכר ואוטומטי.
“מסיבת פרידה”
נעתי בין קשת של רגשות, מצד אחד סיטואציה סוריאליסטית ומצחיקה עם האימא, מצד שני הבחור שנסחף לשקר כמוה בעודו חי את חייו ורק יוצא דמות מכוערת יותר ויותר ועם זאת אנושית כמו השכן שיורד לבירה בכפכפים.
חשבתי שאולי היית קצת קשוחה איתו בתאורים לכאורה מבזים כמו עם האוננות, אבל גם מה לעשות, די נאמנים למציאות של רווק כזה ורק הופכים אותו למוחשי יותר.
בסוף צחקתי בקול.
הרגשתי שיכולתי לצחוק “עליו” רק בזכות זה שקצת המאסת אותו עליי דרך התאורים, אחרת הייתי מתחברת לצד שלו וחווה איתו עלבון. אז בתכלס צדקת כל הדרך.
“גאון של אימא”
מודה שהיה קשוח, תחושה כבדה לאורך כל הסיפור וחסר קצת שחרור מתח. אולי איזה רגע של חסד, גילוי רגש עמוק או מחווה מצד הילד עם כל הרעל והלגלוג, ללא תלות בהשתלת התכונות. ועדיין הסיפור ממש טוב והיצירתיות שלך חוגגת. לקחתי נשימה לפני שהמשכתי לבא.
“Lifebnb”
עוד רעיון גאוני וכמו כל האחרים, כתבת מעולה.
יש קצת בלבול לגבי החוקים של הפורמט והרגשה שמשהו בו לא לגמרי אפוי. קצת לא ברור איך “בעולם האמיתי” כל אחד’ת יכול’ה לשכור חיים של כל אחר’ת, ברמת המחויבות המקצועית. מה אם לקחתי חיים של מפעיל’ת מנוף? שופט’ת בעליון? קצת גבולי, אבל זרמתי עם הסיפור והטוויסט שהנחתת בסוף היה נהדר.
בשורה התחתונה, הסיפור האנושי הוא מה שמתבלט מעל לעולם המומצא וזה החלק היפה והעמוק.
“חברות”
קודם כל השם של הסיפור מושלם.
התחברתי ממש לתחושת הזרות בתוך מקום שאמור להיות קבוצת השווים ובית הילדות שזורק אותה החוצה. העלבון על המתקפה ממש עובר טוב וגורם אפילו לכעס על העוול שנעשה לה. מצד שני, את מבהירה היטב ששם היא תישאר קפואה על השמרים ולא תתקדם כי זה אזור הנוחות (כולל רקפת המקסימה) והיציאה ממנו תהיה בריאה גם אם מכאיבה.
הקטע של החולדה – אנלוגיה לספק המכרסם בה? ההתייחסות אליה הייתה קצת מסתורית אבל אהבתי.
ההתפקחות בסוף נהדרת, גם אם מעט פתאומית לנוכח האובססיה בספירת הקולות. הסיומת נתנה קצה אופטימי ומשמח של לקיחת אחריות ושליטה על החיים שלה אחרי שהייתה נתונה לחסדי הקיבוץ כולו.
“עותק יחיד”
טוב, נו, ברור שבכיתי והרגת אותי לגמרי. הסיפור נהדר וחזק, כתבת נפלא. הכול בו מושלם והקטעים עם פנחס גאוניים למות.
“אני כאן כדי לעזור לכם להתחבר לתדר של קמילה. לשחרר שליטה על החיים שלכם, להפסיק לחפש את הדרך, כי אין דבר כזה. החיים זה לא מסלול של קק”ל, נכון?” הוא שאל. אף אחד מהגברים שישבו מולו ותלו בו עיניים כבויות, לא השיב, ואני חשבתי שזה כנראה המקום שאליו טוני רובינס יבוא אם הוא ירצה למות בייסורים.”
“השיטה שלי מבוססת על שלושה עקרונות,” הוא המשיך, “אחת: אתם חסרי משמעות. שתיים: שום דבר שאתם עושים לא חשוב, ושלוש: אין לכם שליטה על החיים שלכם. אם תפנימו את העקרונות האלו, תפסיקו לקוות שיהיה לכם יותר טוב, ואז אולי יהיה לכם קצת פחות רע. גם זה לא בטוח.”
וואו, וואוו, וואוו.
שירה צרופה. בחיי. צחקתי ודמעתי.
כל הפרידות האלה… הפרידה מהגוף, יא אללה. את טובה. כל מילה ומשפט מקפלים בתוכם עולם שלם של רגשות.
“נפרדתי בתודעתי מהיכולת לצאת מהבית סתם כך, בלי לחשוב פעמיים, לשוטט ברחובות ובדרכים, לנוע ללא מחשבה, כמו הרוח. נפרדתי מהיכולת להתחיל את היום כשאני פוסע החוצה בלי לדעת איפה או
מתי הוא ייגמר, תוך ביטחון פשוט שאגיע לאן שאגיע בלי מכשול או עזרה. נפרדתי מהאנונימיות – מהתחושה שמי שעובר מולי ברחוב לא יודע דבר עליי או על סיפור חיי, נפרדתי מהיכולת להיטמע בהמון ולהתחבא בו, מהיכולת לעבור ימים מלאי פעילות עד גדותיהם.”
קראתי את החלק הזה לפו בדמעות. בול. זה. שם בדיוק.
וכמה צחקתי.
הקלנועית הסקסית… “די, נמאס לי ללכת, כמה אפשר? רגל לפה, רגל לשם.” יא גאונה!
בעיניי זה סיפור הכתר של הספר, חד משמעית. התרגשתי לקרוא כמה ממך הכנסת שם ואיזה אומץ. מופלאה.
עותק יחיד נפלא שאת, תודה על הסיפור הזה.
ועל הבכי בסוף. הרגת אותי, אומרת לך.
“חיים רק פעם אחת”
כה נהדר. מצאה חן בעיניי הזווית הקצת בומרית של בני הזוג שמנסים להשתמש בחידושים שרק מקלקלים להם, דרך שקרים קטנים, אחר כך גדולים והזויים ועד להשתלטות מוחלטת.
הצלחת להצביע במדויק על השקיעה לתוך ריצוי קהל דמיוני ברשתות החברתיות על חשבון החיים האמיתיים והבוטים משקפים בגאונות את המלאכותיות של החגיגה המוטרפת הזאת.
החיים עצמם ואהבה הם בדיוק מה שהעברת בסיפור הזה – הלהעביר סמרטוט, לחזור עייפות’ים מהמשרד, ללכת לחוג ריקודי עם, לנסות למצוא פעילויות משותפות (גם אם לשווא), להתקמט בצוותא על הספה ולהעז לבטא את הפחדים שלנו בקול.
“קעקוע מנטלי”
הרעיון יצירתי והבאג לתוך החיים שלה היה ממש טוב. הסיפור גרם לי הרבה מועקה כמעט מההתחלה ואולי זו הכוונה שלו?
הרגיזה אותי ההתעסקות האובססיבית של יוני להכיר את זואי כדי לספק לה לכאורה את היוני המושלם, כשבעצם הוא פשוט מציצן שנתקע בחיים שלה ולא נותן לה אפילו את היוני הכי בסיסי של הכאן ועכשיו כי בתכלס הוא מרוכז רק בעצמו.
אהבתי את הדוגמה הנהדרת להתקעות הזו בעבר ובעתיד, בחפירות חסרות התוחלת ברגעים שהפכנו בזיכרון למושלמים ובחרדות מהלא ידוע עם הניסיון להפוך הכול לברור וקל, בעודנו מפספסים את כל ההווה, החיים עצמם.
אהבתי את הבחירה של זואי בסוף. עולם של תחליפים.
“מייג’ור דיפרשן”
פשוט נהניתי. הדימוי של הדיכאון כפרסונה נפרדת והיכולת להרחיק אותו עד לפרידה (!) ממנו בשילוב העלילה עם החתול שבסוף חוזר – נהדרים. יש שיטה טיפולית כזו להתמודד עם רגשות ומצא חן בעיניי שהלכת עם זה עד הסוף.
תהיתי אם ההתרחקות של החתול קשורה לזה שבדיכאון יש לנו נטייה להרחיק מעלינו את כולםן, ואיכשהו ניצלות בזכות אותה חברה או חבר שאיכשהו יתעקשו להתקרב אלינו גם כשהכול בזבל ומסריח ולא התקלחנו שבועיים. ויחד עם זה גם האובססיה שלה לחפש את החתול ולנסות להתקרב שוב ושוב, גם היא מצילה אותה משקיעה מוחלטת.
הבדידות הזאת, ללא קרובי משפחה כשהיא הופכת לקרייזי קאט ליידי ואז אפילו החתול מתרחק… תאור כל כך כואב של התחתית, וכמה תקווה נתת בסוף. תודה.
שוב תודה על החוויה, תודה על הכתיבה
תודה רבה על תגובה כל כך מרגשת ומעמיקה, ועל קריאה כל כך נבונה ורגישה אתי יקרה
סנונית
קראתי את הספר על הטיסה ניו יורק-פלורידה.כיף לקרוא פרק אחרי פרק כיף! איזה כיף חשבתי לעצמי כשכולם ראו סרטים בינוניים, אני קראתי את הספר בשקיקה, השפה קולחת ועכשווית, הסיפורים מעוררי מחשבה, מציאות מדומה, כמו לקרוא פרקים של מראה שחורה.
תודה רבה קטנה! שמחה שקראת ויצאת איתי לדרך. סנונית.
ספר מיוחד ומעניין. ראיה מיוחדת על סיטואציות מציאותיות של כל אדם.
התהליך שעובר בן אדם לפתור או להתיר בעיות, להגיע לתובנות והבנות עם עצמו מצריכות לפעמים להעשות בדרכים קיצוניות ולעיתים לא מציאותיות.
מי יודע מה יהיה בעתיד? 🙂
ובעיקר הקלף הקטן שיכול להפיל את ערמת קלפי חייך לעומת הדבר הקטן שירים אותך מחדש.
בהצלחה רבה! אשמח לקרוא חומרים נוספים שלך.
תודה רבה על הקריאה המרגשת עינת יקרה, מקווה להיפגש שוב בין המילים
הספר “תשע דרכים להיפרד” מאת סנונית ליס הוא ספר לכל המשפחה. הספר מחולק לרבדים שונים וקולחים. מעורר תובנות לגבי העולם המודרני, שבו אנו חיים. מראה כמה הבדיוני הופך למציאותי.
זורק את הקורא מהניכור בעקבות הטכנולוגיה, לקירבה באמצעות הטכנולוגיה.
אפשר לקנות הכל, חיים של אחרים, משפחה לשעה. מצד אחד אפשר להשיג הכל ומצד שני הבדידות ניכרת.
משם הספר נודד לסיפורים אנושיים והתמודדויות מסוגים שונים, כשהגיבורים של הסיפורים שוב חוזרים לעולם הרגשות, קשרים אמיתיים כמו שחווינו לפני עידן הטכנולוגיה שפותר כמעט הכל, חוץ ממה ששום כסף לא קונה: אהבה ורגשות אמיתיים ביחסים שאינם דווקא קשרי זוגיות.
הספר זורם והסיפורים ברובם מסקרנים ואי אפשר להניח את הספר באמצע סיפור.
יש סיפורי פואנטה, שהצליחו להפתיע אותי, כשחשבתי שכבר אני מומחית לפואנטות.
ספר שכולו מציג את העולם שלנו, מצד אחד הכל מגיע אליך הביתה, ואין צורך לצאת, ומצד שני אילוצים שמחזירים אותנו לצאת החוצה, לעשות דברים ולחשוב שוב כמו פעם, עמוק עם המוח ולהרגיש רגשות, מה שנשאר מהעולם ה”ישן”.
מגע אמיתי וחשיפה לעולם.
הסיפורים רצים ומצאתי את עצמי קוראת וקוראת, רק אילוצים מהעולם הישן גרמו לי להניח את הספר מהיד, כשאני מבטיחה לעצמי שכבר אני שבה להמשיך להשביע את סקרנותי.
הכתיבה סוחפת אותך איתה ואתה מסיים את הספר מהר.
רק אחרי הסיום המוח מעבד מה קרא ועולות מחשבות עמוקות על מי אנחנו במאה ה21 וכמה קרוב היום שהסיפורים יהפכו לאמיתיים, ואולי היום הזה כבר פה.
ממליצה בחום לקרוא את הספר. תודה לך סנונית על עוד ספר קליל ועמוק בו זמנית.
תודה רבה לך סיגל, על קריאה כה מעמיקה ועל תגובה חדת עין ומרגשת
מסנונית
למרות שאני לא אוהבת סיפורים קצרים נסחפתי אחרייך.
גיליתי דמיון רחב העולה על כל דמיון.
כמובן שכמדענית אהבתי את דימוי ה-DNA/RNA
ואת העליונות הגנטית בשיבוט.
תיארת להפליא את החוויה של אנשים עם מוטציות נדירות, מחלות יתום.
מרגיש לי שלקחת את המקום של החדשנות ומתחת אותה למקום השלילי הקיצוני.
תודה רבה ליאת יקרה
משמח שמדענית כמוך התחברה לדימויים שלי
מקווה להמשיך להיפגש בין המילים.
סנונית
היי סנונית,
קודם כל יש לך חתול אז אני כבר אוהבת אותך!! 🙂
“תשע דרכים להיפרד” הוא ספר מקסים!
פנטזיה היא פחות הז’אנר שלי ובכל זאת הוקסמתי מהסיפורים, מהרעיונות, מהמציאות שבהחלט יכולה להתקיים בעתיד המאוד קרוב. הסיפורים מעוררים שאלות וגורמים להרגיש. להרגיש דברים שונים, לאו דווקא חיוביים, לפעמים מציבים מראה, לפעמים דווקא הסיטואציות הבדיוניות נוגעות בדיוק בנקודה שלא נגענו או לא רצינו לגעת אצלנו פנימה.
אהבתי שמדובר ב”סיפור קצר”, אף פעם לא מורכב מידי, לפעמים פשטני, כפי שאמור להיות סיפור קצר. זה מאפשר לזקק את המסר בלי להסתבך בעלילה מורכבת, תיאורים מסובכים וריבוי דמויות.
בנוסף חשבתי שהספר, או לפחות רוב הסיפורים בו, מתאימים גם לקוראים יותר צעירים, בני נוער, שיכולים להתחבר למסרים דווקא דרך האלמנטים הטכנולוגיים שבפנטזיה.
בהחלט אמליץ על הספר!
ענת
תודה על קריאה מרגשת ומשמחת ענת
וד”ש מהחתול שלי 🙂
סנונית
מאז שקראתי את “כל הג’אז הזה”, כל כך חיכיתי לספר הבא שלך אז זאת הייתה זכות גדולה לקבל לקרוא אותו עוד לפני שהוא יוצא לאוויר העולם, ואני רק שאלה אחת: למה סיפורים קצרים? למה?
כל סיפור בנוי על רעיון כל כך מעניין, מקורי ומעורר מחשבה. בכל פעם שהגעתי לסוף אמרתי לעצמי “מה? כבר נגמר? אבל אני רוצה לדעת עוד. מה היה אחר כך? לאן זה התפתח? מה קרה עם הדמויות?”
בקיצור – השארת אותי עם טעם של עוד. אז יאללה, תכתבי עוד. יש כאן קוראים שמחכים לך 🙂
תודה רבה עינת יקרה, מבטיחה שאני ממשיכה לכתוב, ניפגש בין המילים!
סנונית 😊
כבוד הוא לי להיות מהקוראים הראשונים של הספר.
היכולת שלך לגעת באמצעות הסיפורים הקצרים בלב של אנשים, הנה מיוחדת במינה.
המפגש בספר עם מגוון נושאים מאתגרים, מורכבים ולא תמיד נעימים, גרמה לי להתחבר אליו ולהתרגש.
האינטגרציה בין עתידנות, השתוקקות ואנושיות מודגשת בכל משפט בספר, תענוג צרוף.
תודה רבה על ההזדמנות, הסבת לי הנאה גדולה.
תודה רבה גור, איזה כיף שקראת ושנהנית!
סנונית
אחרי שתי קריאות, אני חושבת שמדובר בספר נהדר, מעורר מחשבה, מרגש ולמרות שהוא על התפר של יקום חילופי הוא מרגיש אמיתי. כל מה שאני מצפה מספר טוב.
יופי של רעיונות וכתיבה!
תודה רבה רחל יקרה, שמחה מאד שקראת, פעמיים!
מסנונית
סנונית, ציפור נהדרת ומוכשרת שכמוך,
קראתי בנשימה אחת, “בלעתי” כל מילה בעניין, בסקרנות ובדילמה בין הרצון לקרוא כמה שיותר מהר ובין הרצון להאט, כדי לשמר את התענוג.
לפעמים צחקתי עד דמעות, ובפעמים אחרות הלב נחמץ בכאב.
אני אוהבת את הראש היצירתי שלך, ששופע רעיונות מקוריים ונהדרים.
בחלק מהסיפורים הרגשתי קצת כמו בפעם הראשונה שנחשפתי לסדרה המעולה “מראה שחורה” –
סקרנות והתפעלות, מהולה בפחד ממה שצופן לנו העתיד בחסות הטכנולוגיה.
את נפלאה,
תודה גדולה על קריאה מהנה במיוחד שנולדה מתוך הדמיון המשובח שלך.
תודה לך על קריאה רגישה ומרגשת רתם יקרה
איזה תענוג! הוצפתי במנעד רחב של רגשות, הופתעתי עד כמה הצלחתי להרגיש את כל אחת מהדמויות השונות, את חלקן אהבתי, על חלקן צחקתי, על אחרות כעסתי, חלק עיצבנו אותי ועם חלק הזדהתי. יש פה רעיונות שמקדימים את זמנם, בשאיפה שחלקם לא יגיעו לעולם…
בגדול – גאוני! בקטן – מדוייק ומרגש!
תודה על הזכות של הקריאה המוקדמת.
תודה לך על תגובה מרגשת שירי יקרה, מסנונית
את מספרת סיפורים בגובה העיניים על היומיום שלנו, בהתחלה הסיפור נחמד, משעשע, ומזכיר את היומיום שלנו אבל אז את לוקחת אותנו צעד אחד קדימה, להסלמה לקונפליקט, ובסוף טוויסט והגיבור שלנו הופך לאנטי גיבור. בכל הסיפורים, את מתבוננת על אנשים בכנות בהירה ומכאיבה, משוטטת בין הפצעים, החולשות והפחדים, בין עבר ועתיד ומסתכלת עליהם בקריצה וחיוך- אתם לא לבד.
סיפור “במסיבת פרידה”, אנחנו מטיילים בין השקרים הקטנים שאנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים והרצון ליפות, להוסיף קצת זוהר לסיפור שלנו. מזכיר לי משפט של מאיר שלו ב”כימים אחדים”: “האמת והבדיה אינן עומדות זו מול זו. שכנות טובות הן, המעניינות זו בשלומה של זו ומשאילות זו לזו דברים נחוצים…”
בסיפור “Llifebnb”, חשבתי כמה מאיתנו אכן חושבים על חיים מרהיבים/ מלאי תשוקה /עניין /עושר/ שיכלו להיות לנו, לו בחרנו אחרת… ב”מייג’ור דיפרשן”- תיאור נהדר של דקויות הדיכאון, הטעם הריח והצורה שלו, כמה הוא שכן של החיים הרגילים שלנו, הגלישה לדכדוך וקלות השקיעה לדיכאון והבחירה.
ובפן האישי-בעותק יחיד גמרת אותי לגמרי, נשארתי בלי אויר; הקול, ההליכה, מערכת מיקוד המבט והכיסא שנתקע בעמוד של חב’ חשמל במדרכה. בלי מסכנות- זה המצב, מתמודדים.
יעל יקרה, תודה על קריאה כל כך חכמה, חדת עין ולב ורגישה. מסנונית
קראתי בהנאה רבה את ספרה של היוצרת והכותבת המוכשרת סנונית ליס, אשר את כתיבתה הקולחת אני עוד מכיר מימיה כמבקרת מוזיקה וכתבת במגזינים שונים. הספר מבטא בצורה עוצמתית מאוד וחדה את תחושת הניכור של 2022, עם הרבה קריצות עתידיות. סוג של פיתוח, שלוקח אותנו עשור קדימה במחשבה. מהסיפור (הנהדר!!!!) “שליחות”, על השליח לפרידות ודייטים. “מסיבה של פרידה” המשעשע, עם הדמות הנהדרת של האמא הדי מופרעת, שלדעתי שווה ספר או תסריט קומי לבד. אהבתי גם מאוד את LIFEBNB, כאדפטציה על “החלפות חיים” או “השכרות חיים”, כאילו מדובר בדירות נופש, שמשכירים. הקו המקשר בין הסיפורים חכם מאוד וההיצמדות לנראטיב של השפעת הטכנולוגיה “והאפליקציות השתלטניות” (ימחל לי על הדברים סטיב ג’ובס המנוח) על חיינו, היא כל כך מדויקת. ואני אחזור על עצמי ואתפלצן, קראתי בשקיקה. זה ספר נהדר, וחכם ורגיש. וראוי להיות גם תסריט לדעתי. תקראו ותהנו !!.
ישי ויסמן, סופר ופזמונאי (כתב למעלה מ-70 פזמונים לזמרים, בינהם: אייל גולן, עפר לוי, מושיק עפיה, אריק סיני, רון שובל, רינת בר ועוד רבים ורבות).
תודה לך על תגובה מרגשת ישי, חיממת לי את הלב
הספר מרתק, יש בו חדשנות יצירתית בעיני בבחירה לחלק את הספר ל-9 סיפורים קצרים המתארים יחד אירוע מקרו, שהוא לא מדובר אבל מובן מסיפור לסיפור.
אחרי כל סיפור הרגשתי שאני צריכה לחשוב ולהרהר.
הוא קצת כמו “מראה שחורה” של הספרים, אבל יותר עדין בהגשה שלו, הכתיבה לא נוקשה בכלל ולא מרגישה כמו “סוף העולם”, כמו שהרבה אוהבים לעשות בשביל להדגיש רעיון. במקום זה הכתיבה קולחת ומנרמלת מצבים ממש הזויים ובדיוק בגלל זה בזמן הקריאה מצאתי את עצמי מהרהרת, חווה קונפליקטים, מתמודדת עם שאלות ברומו של עולם… זה מדהים, סנונית היקרה, איך כבר בפעם השניה את מצליחה בכישרונך לקחת נושא כבד מאוד ולהנגיש את המהות שלו בצורה פשוטה, יומיומית, שמאפשרת אפילו להנות מהדיסוננסים מבלי לאבד את האמירה של הספר כולו.
תודה רבה על תגובתך המעמיקה ענבר קרה. ריגשת אותי מאד. סנונית
הספר “תשע דרכים להיפרד” מורכב מתשעה סיפורי פרידות קצרים. הוא נפתח עם שליח שמקבל משימות מוזרות כמו להיפרד ממישהי כי הבחור שיצא אתה לא מסוגל לעשות זאת בעצמו או שהוא משמש תחליף לנכד של קשיש בודד (האמת שממש אהבתי את הרעיון המקורי הזה, אני גם רוצה שליח כזה), בהמשך נתקל בדמויות שונות כמו אמא שמספידה את עצמה טרם מותה, גבר ואישה שחולמים על הילד המושלם ויוצרים תינוק גנטי במעבדה אבל כל זה מתפוצץ להם בהמשך בפרצוף, גבר נשוי ששוכר את שירותיה של חברה עתידנית להשכרת חיים כדי להתאחד עם האקסית המיתולוגית שלו ולנסות לגלות איך יראו החיים שלו אתה וכו’.
כל סיפור מכיל בתוכו פרידה. פרידה מבן זוג, פרידה מהבן שכל כך השתוקקנו אליו, פרידה מאהובת נעורים, פרידה מהמקום שבו גדלנו או פרידה ממקום העבודה. פרידה ממשהו זה דבר כואב, קשה מאד לשחרר לחופשי את האנשים ש-יקרים לליבנו או לשנות הרגלים. כל פרידה היא כמו מוות קטן וכל אחד מתמודד עם זה בדרך שלו וכמו שאומרת אחת הדמויות בספר: מה זה בעצם משנה איך תמות? משנה איך תחיה. לחיים יש את הנטייה להמשיך הלאה, הם לא עוצרים ומביטים לאחור על אלה ששרויים בכאב הפרידה.
בשפה יפה, משעשעת וזורמת מכניסה אותנו הסופרת סנונית ליס לתוך סיפורים שנוגעים במציאות אבל גם בדמיון ועל אף שיש כאן מציאות עתידנית, אין ספק שהעתיד הזה הוא עוד שניה כאן. אהבתי את הקונספט ואת חלק מהרעיונות שהיו בספר, הייתי למשל מוכנה לחיות במשך שבוע חיים של אחרים ולגלות מה אני מפספסת.
הדמויות היו מכמירות לב, הייתה שם בדידות וגעגוע למשהו שלא יחזור יותר, הייתה נגיעה במוות אבל בעיקר בחיים וברצון למצוא את הדרך הכי טובה לחיות את החיים במלואם.
הספר מכיל תשעה סיפורים. כל אחד מהם הוא סיפור של פרידה ממישהו או ממשהו. האחת שעושה מסיבת פרידה מהחיים שלה, ובוחרת לעצב את זיכרונות חייה כפי שהיא הייתה רוצה לרבות האורחים במסיבת הפרידה שלה מעצמה. שליח שמשמש כנכד להשכרה וכמחליף לאנשים בדייטים אך גם שליח לפרידות עד שהוא חווה פרידה כזו בעצמו, ילד שנולד כתוצאה מתכנון גנטי וקם על הוריו, אדם ששוכר חיים של אחרים במסע חיפוש אחר אותה אחת שאהב בצעירותו ועוד סיפורים. כל סיפור נוגע בקשרים בין אישיים, בעולם מקביל או בטכנולוגיה חדשנית.
למרות שלרוב אני לא אוהבת סיפורים קצרים. כאן דווקא משהו עבד טוב בסיפורים שהיו כתובים היטב. הסיפורים גרמו לי להרהר על העולם שבו אנו חיים, עד כמה החיים שלנו תלויים בטכנולוגיה עד ששכחנו איך לדבר אחד עם השנייה, עד כמה באמת דברים כמו אפליקציות של חיים של אחרים להשכרה ותכנון גנטי של תכונות אופי יהיו חזון נפרץ בעתיד. הספר אמנם מעורר מחשבות על הדברים האלו וגרם לי לקצת עצב אך גם לתקווה שאולי לא בכל דבר, הטכנולוגיה תשתלט על החיים וגם יישאר קצת (ואולי הרבה) מקום לתקשורת הבינאישית.
הבוקר, אני בפרידה הרביעית מתוך תשע. ואני כה נרגשת לקרוא את ספרה המבריק והמרגש של סנונית ליס האהובה, אשה לבבית וקסומה השוכנת בארבעה חדרי לב יפים וכותבת בחכמה וברגישות מפוארת. כך הרגשתי כשקראתי את ספרה הראשון, “כל הג’אז הזה”, שיצא לאור בשנת 2017. אלוהיי, כמה כשרון באשה אחת.
אי אפשר להשאר אדישים לרגע וקשת של רגשות נפרשת בזמן הקריאה ואין גבול להתרגשות, לתדהמה, לחיוך המתפתל ולמחשבה הפתוחה, והתאים הרדומים בכל הגוף מתעוררים לחיים.
יש כאן רקמות טקסטואליות עדינות של חיים מלאי תבונה ועדינות ושמחה ועצב ואנושיות נוגעת תחת המטריה הטכנולוגית המשבשת יחסים בין אישיים ומעניקה לדמויות המרתקות מבט נוסף מלא תקווה ומודעות גבוהה למתרחש, על חווית פרידה מבני זוג, מבני משפחה, מסגנון חיים מוכר, ידוע, מאלחש ומנוכר.
כפי שאני נוהגת לעשות לפני שאני צוללת לקריאה עמוקה, אני מביטה בכריכה ובצבעיה, שמה לב למי מוקדש הספר, לאנשים שעסקו במלאכה עד להדפסת הספר, שמות הפרקים, התודות בסוף.
נדמה לי, אם לבי מכוון אותי נכון, זה ספר עם הכרת תודה גדולה לחיים ולאנשים שחיים לצידנו.
יש גם הקדשה שנכתבה עבורי:
“שרית יקרה, תודה על הקסם שאת מפזרת לאורך הדרך, בידידות סנונית”.
ואני אומרת: תודה לך סנונית, על הקסם שאת. תודה על הידידות. זו זכות גדולה ואהבה.
אם קיים צוות יח”צ לספר הנפלא הזה, הייתי מאוד רוצה להיות בו. אני מאמינה בספר עד לב שמיים וחושבת שכל אדם אוהב אדם צריך לקרוא בו ולהתפכח. בעיקר, לחשוב אחרת, אפשר גם אחרת.
סנונית אחת מבשרת את בוא הספר החדש של Snunit Liss והוא כל כך יפה.
לא אשכח לעולם את התקופה בה קראתי את “כל הג’אז הזה”. היא תפסה אותי במקומות הכי רגישים. זאת היתה קריאה בולימית שאי אפשר היה לעצור. רציתי לפגוש אותה. הייתי חייבת לדבר עם האישה הזאת!
ועכשיו עם “תשע דרכים להיפרד”, שהוא כמו תערוכת סיפורים, היא הופכת להיות אחת הסופרות הישראליות האהובות עליי
אלה סיפורים קצרים על פרידות לא שגרתיות אבל לא רק.
לקט עלילות הקורות בעולמות שונים, מציאות לא מוכרת, בדיונית ושייכת אולי לעתיד לא ידוע.
כבר בסיפור המשעשע הראשון ברור שהמסע יהיה בלי שגרתי.
כל אחד מתשעת הסיפורים יקח אתכם למקום שונה. אנשים החיים במה שיכול להיתפס עבור הקורא כיקום מקביל, הזוי ותמוה אבל הכי אמיתי עבור גיבוריו. עולם טכנולוגי בו אפשר להזמין הכל באמצעות שליח כולל מי שיצא במקומך לדייט מבחן או ייפרד במקומך. רוצה להזמין נכד? יאללה. בדרך אליך. בא לך דווקא פיצה? למה לא, הכל הולך. עולם בו אפשר לייצר בן או בת לפי הזמנה והורים אבודים לנוכח התוצאה, ילד בעל יכולות בלתי נתפסות כמו ‘קייל Y-X ‘ (למי שצפה בסדרה).
האישה המבוגרת המתכננת את פרידתה הבלתי קונבנציונלית מהחיים; פרידה זמנית ממי שאתה לטובת מהות חדשה בדומה לשכירת חדר דרך Airbnb ואיך זה משתלב עם אהבת נעורים מיתולוגית. צעירה המנסה להתקבל כחברת קיבוץ מן המניין בדרך לא שגרתית ונאלצת להיפרד מחלומה. פרידה בלתי שגרתית בקשר חריג של הורים ובנם יוצא הדופן. צעירה דיכאונית שמצבה הנפשי (מייג’ור דיפרשן) מקבל משמעות אחרת לגמרי.
אחרי ‘כל הג’אז הזה’ שכבש אותי בסערה מצאתי את עצמי בסוגה וסגנון אחרים עם דמיון לספר המצויין- אלמנט הפרידה. אבל שלא כפרידה האישית המייסרת וקורעת הנפש בקודמו, הפרידות כאן לקוחות מעולם אחר לגמרי.
מבחינה מסויימת הפרידות הן לאו דווקא העיקר בספר השונה אלא הרהור עגמומי משהו- מה ממתין לנו מעבר לפינה. עולם טכנולוגי עתיר אפליקציות ואפשרויות. עולם בו לכאורה יש לך חופש לבחור מי תהיה ומצד שני הגבולות נפרצים ותלותנו בטכנולוגיה טוטאלית. עולם בו יחסי הורים וילדים וקשרים בינאישיים אינם מה שאנו מכירים. עולם אמיץ חדש? לא בטוח.
ראובן יקר, תודה לך על קריאה מעמיקה, נבונה, חדת אבחנה ומרגשת
בידידות, סנונית
ממליץ מאד על ספרה החדש של סנונית ליס
” תשע דרכים להיפרד ”. סיימתי לקרוא אותו ב 3 ימים.
הספר מכיל תשעה סיפורים קצרים המציגים מציאות
עתידנית או מקבילה, שבה טכנולוגיה מחליפה לא פעם יחסים בין אישיים.
הדמויות שארגה ביד אמן סנונית ליס צבעוניות, נוגעות מאד ללב ועוברות סוגים שונים של פרידות.
מומלץ בחום,
ציון 10 בסולם פרג’ון
נרגשת, חיכיתי לספרה החדש של סנונית, אחרי שקראתי “את כל הג’אז הזה”.
ספרה החדש של סנונית, “תשע דרכים להיפרד”, מכיל תשעה סיפורים העומדים בפני עצמם, כל סיפור מציג פרידה מסוג אחר.
הפרידות הללו הינן פרידות של העידן המודרני והטכנולוגי של היום, שליח מבשר לבחורה שאהוב ליבה עוזב אותה, אישה מבוגרת מבקשת מבנה שיעזור לה בתכנון מסיבת הפרידה שלה מחייה, הורים לילד גאון בן 17 נאלצים לוותר על המשמורת של בנם לאחר שבנם נולד אחרי תהליך תכנון גנטי מיוחד, גבר מחפש ברשת את עקבותיה של אהבת נעוריו, בחורה צעירה נאלצת להיפרד מהקיבוץ, אדם צעיר חולה במחלה חשוכת מרפא ונאלץ להיפרד מיכולת התנועה והדיבור, זוג נשוי מנסה להיגמל מההתמכרות לרשתות החברתיות ולתת לבוטים את היכולת לנהל את חייהם באינטרנט, בחור מעניק לבת זוגו במתנה קעקוע מנטלי, דרכו הוא יכול להשקיף בגעגועים על הזכרונות, מעצבת פנים עוזבת את מקום עבודתה לאחר שהחתול שלה נעלם, היא מסתגרת בביתה, עצובה וחסרת מעש ומתחילה במסע חיפושים אחרי חתולה האהוב.
הספר כתוב בעברית רהוטה וקולחת. קשה שלא להתאהב ולהזדהות עם דמויות הסיפורים. הדמויות הללו מזכירות לנו את עצמנו, את כאבי היום יום שלנו, את החיפוש אחר האהבה והרגש בעידן החיים המהירים של ימינו.
הקריאה בספר הייתה לי לעונג והנאה צרופה.
אני מחכה בכיליון עיניים לספרה הבא של סנונית.
תודה רבה לך על קריאה רגישה ומרגשת טלי, שימחת אותי מאד!
תשע דרכים להיפרד הוא ספרה השני של הסופרת המוכשרת סנונית ליס. ספרה הראשון, כל הג׳אז הזה,
הפך ללהיט בקרב כל אוהבי הספרות המודרנית וזכה לשבחים רבים.
הפעם בחרה הסופרת לעסוק בעולם העתידני, שנראה לנו ממבט ראשון בלתי מציאותי ודמיוני, ובה בעת גורם
לנו לתהות האם גורלנו עלול להיות דומה לגורלם של הגיבורים הספרותיים, הנפרדים ממישהו או ממשהו
שליווה אותם תקופה ארוכה. קובץ תשעת הסיפורים מעלה גם שאלות נוקבות באשר ליכולתנו להתמודד עם
ההתפתחויות הווירטואליות, הגנטיות והפיזיות של חייינו המודרניים.
בסיפור הראשון אנחנו מתוודעים לתופעת השליחים, המופיעים על פי בקשה שנשלחת באפליקציה. נשים
וגברים, המסתתרים מקשר אנושי אמיתי, מנסים ככל יכולתם להתעלם מרגשות של חום ואהבה ולנהל את
חייהם באמצעות מפגשים אקראיים ומנוכרים. האם יצליחו בכך או שגלגל החיים המסתובב יחייב אותם לבחון
מקרוב את מה שמתחולל בנפשם?
בסיפור אחר, מתנהלים חייו של הגיבור תוך כדי שכירת חייהם של אנשים אחרים. המסע אל ומתוך בתיהם
ומשפחותיהם של ה״משכירים״ מציף בגיבור את הקונפליקט שבין חיים סדורים ומשעממים לבין הרפתקה אל
הלא נודע. רעיון חילופי החיים והזהויות מכריח אותנו, כקוראים, לחשוב על שגרת חיינו ולשאול את עצמנו,
האם היינו בוחרים בחיינו הנוכחיים שוב, לו היתה עומדת בפנינו האפשרות.
דילמות מעולם הגנטיקה מקבלות את מקומם בסיפור נוסף, שעניינו יחסים משפחתיים מורכבים. המחשבה
שהמדע מסוגל לטעת בנו גנים מסויימים מטרידה אותי, באופן אישי, אך יש לזכור שכבר עצה כבודה במקומה
מונח. בעיניי, ונותרתי תוהה היכן מסתתרות האיכויות הייחודיות של הנשמה?
האם תוצאת בחירות לתפקיד מסויים נגזרת רק מפופולאריות או שישנן דרכים אחרות לזכות במעמד נכסף?
עד כמה נהיה מוכנים להשקיע מעצמנו לשם כך? מהו מחיר הגג שנהיה מוכנים לשלם? ממה נתעלם בדרך?
האם נשאר נאמנים לדרכנו? כל אלה בסיפור ״חברות״.
סיפורה של אם, המבקשת להיפרד מחייה כאישיות מפורסמת, גורם לנו לחשוב על מקומו של מעמדנו
החברתי בעיניי עצמנו. עד כמה חזקה האמת הפנימית בתוכנו ומה גבולות הגזרה שלה? האם היא רופפת
ונתונה לשינויים או שאולי ניתן להחביאה מתחת לערימות של תקוות נכזבות?
ספרה של סנונית ליס מנפץ שריד של חשיבה שבלונית וחסרת מעוף. גיבוריה האמיצים, המתמודדים בעולם
בלתי נודע, בוחרים שוב ושוב בחיים מלאי משמעות עבורם. הם מבינים שהדרך היחידה להגשים את
משאלותיהם או להיפטר מטרדות יומיומיות עוברת דרך מאבק אינסופי שבין היגיון לדמיון.
לסיכום: ספר מקסים, מעורר מחשבה, חכם, עוקצני, מצחיק ועצוב, מומלץ בחום רב ובאהבה גדולה.
רוצו לקרוא 🙂 רק קחו בחשבון שלא תוכלו להניח אותו מהיד.
תשעה סיפורים קצרים שנכתבו ע״י סופרת אחת אבל נראים כאילו נכתבו כל אחד בידי סופר אחר. חלק מהסיפורים מזכירים לי אפיזודות שיכלו להשתלב יפה בסדרות כמו ״Black mirror “ או ״tells from the loop”.
תודה רבה על התגובה המשמחת והמרגשת איילה, שמחתי להיפגש בין המילים. סנונית