סוף סוף אני מגיעה לכתוב לך כמו שצריך אחרי כל הקשקושים  שלנו בסלפון ובפייס. יש מלאאאאאאאאא דברים שאני חייבת  לספר לך, תגידי כשאת בבית ונעשה סקייפ! 

אז מה קורה נשמה שלי??? כבר הצלת את המדינה יא  קרועה? אני מתגעגעת בטירוף לתחת העסיסי והעטוף  בחאקי שלך. לא מאמינה שאני כאן בזמן שאת שם, מגנה  בגזרתך החטובה על המולדת. אני מנסה לדמיין אותך בפוזת  המשקית"ש ובטוחה שכל החיילים בבסיס כבר עומדים בתור  כדי לבכות על הכתף הענוגה שלך, ובלילה חולמים חלומות  שטופי זימה על כל הדברים שהם היו רוצים לעשות איתך ועם  השרוך הסגול הזה שלך.  

לא בטוחה שכבוד הרמטכ"ל יודע כמה האחות שלי  שרוטה, though ,אולי אגלה לו כמה סודות מעברך המפוקפק  כדי שישחרר גם אותך על חוסר התאמה ונקים לנו צבא של  אמזונות משלנו. או וול, שצה"ל ישתמש בכתף שלך בכיף  בתנאי שכשאני חוזרת את והרמטכ"ל זוכרים שהיא שייכת לי  בטאבו! לפחות את עוזרת לאנשים ולא יורה בהם. עם חוש  הכיוון שלך זה בטוח עדיף.  

אני צוחקת איתך בייב, פשוט מתגעגעת למות וכואב לי  שאת לא פה איתי, אבל That's life. 

מקווה שלא יותר מדי קשה לך שם או משהו. נראה לי  שאני הייתי מתחרפנת ואם הצבא לא היה מחליט מראש שאני לא בשבילו, היו מעיפים אותי תוך שבוע גג בשל  סכנה לעתיד המדינה או מה שזה לא יהיה שהמאבחנת הפסיכוטכנית קפוצת העכוז כתבה שם בטפסים המרשרשים שלה.  

בפעם האחרונה שדיברנו אמרת שדווקא מעניין לך כזה.  מרתקיישן. שאת מרגישה כאילו שאת משחקת בסרט מלחמה  מעוות כזה שלוקח אותך למקומות חדשים. אני מקווה שלא  חטפת בינתיים בלוז לירוקי המדים כי אם כן את ישר מסמסת לי (אך לא מסתממת לי לצערך כי אסור לך), ברור?!

אניוויי, נויורק מדהימההה! כל מה שדמיינו רק פי אלף!!!  אני לא מבינה איך לא הייתי פה עד היום. כל כך מתאים לאמא  שלי לגור בכל חור אפשרי ביו אס אוף פאקינג איי בלי להגיע  לכאן. אני הולכת פה מבוסמת ברחובות (ולא תמיד ממה שאת חושבת). הכול פה כל כך... הרבה וגדול, אין א גוד ויי!  אם בקיבוץ את מרגישה כמו חייזר כשאת רק לובשת  חולצה בצבע מוזר (שלא לדבר על מתחבקת עם בחורה.  אהם אהם) אז פה זה בדיוק ההפך. אין דבר שתעשי שייראה  משונה למישהו, וגם אם כן Who fucking cares? גם ככה יש  פה יותר וירדואוז מנורמלים. את יכולה להיות ה־כ־ו־ל!! מי  שאת. מי שאת לא. להמציא את עצמך מחדש כל יום. איזה  חופש! 

אתמול הלכתי ברחוב ופתאום איש מבוגר בבגדים  מתפוררים עצר אותי ושאל אם אני רוצה לקנות אחד  מהחתולים השקופים שלו. "חתול שקוף?" שאלתי, אז הוא  הוביל אותי לערמת כלובים ריקים וחלודים שהיו זרוקים על  המדרכה וסיפר לי בשיא הרצינות איזה חתול שקוף חי בכל כלוב: "זה צ'יזי, הוא פחדן וחכם מאוד, זה טיילס, הוא שובב ותמיד מנסה לברוח" וכאלה. נצבט לי הלב, הסכמתי לקנות חתול שקוף אחד, ואז הוא התחיל לחקור אותי: "את יודעת במה מאכילים חתולים שקופים?" 
"הממ, באוכל שקוף?" ניסיתי. 
"לא! במחשבות! אבל אסור להאכיל אותם במחשבות הלא  נכונות כי הן חונקות אותם! ואת יודעת מה חתולים שקופים  שותים?" 
"אמממ, רגשות?" ניחשתי. 
"כן!" הוא הופתע, "אבל רק את הרגשות שלי. אסור להם לשתות רגשות של אף אחד אחר, הם ירעילו אותם!" ופתאום הוא התחיל לצרוח עלי בכל הכוח: "לכי מפה, את רוצה לגנוב  את החתולים השקופים שלי ולחסל אותם! אני רואה את המחשבות המטונפות והשחורות שלך, עופי מכאן!" נבהלתי  בטירוף וברחתי. אני עוד לא רגילה לתופעות האלה, אבל  נראה כאילו למי שגר פה הרבה זמן זה לא מזיז בכלל, את  קולטת?!  

אז זה היה קטע סוריאליסטי בקיצוניות, אבל רוב הזמן הזוי פה בקטע טוב. אני מסתובבת ברחובות שמרוב אורות נראה שאף פעם לא יורד בהם הלילה. אינספור רעיונות דואים לי בראש במעגלים כמו פאקינג להקות הציפורים ליד המאגרים של הקיבוץ באביב. אני מתמלאת בתחושה שהולך להיות ממש טוב. מבאס לי ת'תחת שאת לא פה, חצוצרה שלי! אבל מה לעשות, זה מה יש ואת זה נעשן. בינתיים אני ארוויח לנו קצת כסף (אם יישאר לי משהו אחרי שכר הדירה המפלצתי) ואחכה עד שתגמרי לפתור את הבעיות של כל החיילים בצבא  ונוכל כבר להתחיל את הטיול שלנו, לתפארת מדינת ישראל!  תדעי שמחכים לנו טונות של כיף, וחתולים שקופים וציפורים  בראש והשראה. 

חייבת לזוז, השותפה ההזויה שלי לדירה חזרה והיא צועקת משהו לא ברור מחוץ לדלת, אספר לך עליה כבר במייל הבא או כשנדבר. גם כן תופעה זאתי. 

חולה עלייך, בריאה עלייך, מתגעגעת אלייך! 
ממני, השוק שלך, 
ג'אז