סוזן צדוק, מנהלת קבוצת "מדברים על ספרים" בפייסבוק ראיינה ואירחה אותי בקבוצה למפגש שאלות ותשובות וירטואלי:

מה הספר האחרון שכתבת, מאיזו סוגה הוא?
הספר האחרון (והראשון) שלי, "כל הג'אז הזה", הוא רומן מתח פסיכולוגי המביא את סיפורה של ליז, צעירה שהמחשב הנייד שלה נגנב וזמן קצר לאחר מכן היא מקבלת מכתב מ"מישו" – אדם שקנה את מחשבה בחנות יד שנייה ומציב לה דרישה – כדי לקבל את המחשב בחזרה, עליה לכתוב לו 40 מכתבים כנים וחשופים לחלוטין. התכתובת בין השניים מציתה עלילה רבת תהפוכות וחושפת סודות ודמויות מעברם.

על מה את עובדת כעת?
אני כותבת רומן נוסף, שיהיה אפלולי, ואני מקווה שגם סקסי. במהלך כתיבתו אני מתנסה בטכניקות חדשות של כתיבה. הוא יתאפיין בסגנון שונה מ"כל הג'אז הזה", אבל אני משערת שיהיו בין השניים גם נקודות דמיון.

מתי ואיך התחלת לכתוב?
אני כותבת פרוזה ושירה מאז שלמדתי לאחוז בעט. לפני כמה שנים מצאתי יומן שכתבתי כשהייתי בת 8 וגיליתי בו שירים וסיפורים.

איפה ומתי את נוהגת לכתוב?
בכל מקום וזמן שבהם אני מצליחה למצוא זמן פנוי מעבודה ומילדים. אני משרבטת מחשבות ורעיונות מתי שהם צצים, וניגשת לכתיבה מסודרת בימי שישי בבוקר שמוקדשים לכתיבה, בדרך כלל בבית קפה קרוב.

מתי התחלת לקרוא לעצמך "סופרת"?
אני משתמשת בתואר הזה לפעמים כדי להציג את ספרי, אבל אני בכלל לא בטוחה שאני כבר ראויה לו. אולי זה תואר שראוי לעשות בו שימוש רק לאחר הוצאה לאור של מספר ספרים, ועכשיו אני נמצאת בסטאז' לקראת שימוש מוצדק בו?

מה התכונה החביבה עליך בעצמך?
וואו, שאלה קשה! יש לי יכולת ליהנות מאד ממעט מאד. למשל, לראות את האור נופל בצורה מסוימת ולהרגיש שמחה רבה מאד כתוצאה מכך. אני שמחה על היכולת הזו. יש לציין שאין שום עדות לפן הזה שלי כשמעירים אותי בבוקר.

איפה את גרה? ואיפה היית רוצה לגור?
אני גרה בתל אביב והייתי רוצה לגור בהרבה מקומות. הייתי רוצה לחוות תקופת נדודים. לא באמת הייתי רוצה לחוות אותה היום, כי למי יש כוח לזה בגיל 37 עם שני ילדים, אבל הייתי רוצה שיהיה לי זיכרון של תקופת נדודים.

מלבד המקצוע שלך, באיזה מקצוע היית מעוניינת להתנסות? ובאיזה מקצוע בשום אופן לא? 
הייתי רוצה להיות צוללנית. בדיוק ראיתי הסרט המצוין "איש הדולפין" על חייו של הצוללן ז'אק מיול וחשתי קנאה עזה בחיבור העמוק שלו למים. לא הייתי רוצה לעבוד בהוצאה לפועל.

מיהו הגיבור/ה הספרותי/ת החביב עליך?
ג'ון יוסאריאן, גיבור "מלכוד 22", בזכות האפיון הגאוני והבלתי אפשרי שלו כמטיל פצצות פרנואידי, ההומור המטורף שלו והמלחמה האבסורדית שבה הוא כלוא.

מיהו הגיבור שלך בחיים האמיתיים? 
בן זוגי גבע קרא עוז בחיי שאין לי מושג איך הוא סובל אותי לפעמים. בעיקר בבקרים.

אילו ספרים יש כרגע ליד המיטה שלך?
מאז שיש לי ילדים אין לי ספרים ליד המיטה, כי ילדי הקטנים לוקחים את הספרים, מפזרים אותם ברחבי הבית ועלולים גם לעטר אותם בציורים. אני קוראת בעיקר בדיגיטל ומאזינה לספרים באודיו ויש לי מספר בלתי אפשרי של ספרים שמחכים שאקרא אותם. זו הזדמנות מצוינת להתנצל בפני כל חברי הסופרים האהובים שטרם הספקתי לקרוא את ספריהם. אתם יודעים מי אתם, סליחה.

איזה כישרון, נוסף על כתיבה, את חומדת?
הייתי רוצה כושר גופני וקואורדינציה שמאפשרים לשקול קריירה של ספורטאית מקצועית, ואז לבחור בקריירה לגמרי אחרת. אולי משהו שקשור בכתיבה.

לאיזו חולשה אנושית אין לך כל סבלנות?
להתבהמות חסרת תכלית. מאז שהוצאתי את ספרי יוצא לי לבלות לא מעט בדואר כדי לשלוח עותקים לקונים. כמעט בכל ביקור כזה ימצא בסניף מישהו שיצרח בכל כוחו על פקיד שאין לו אפשרות או סמכות לשנות דבר. זה עושה לי חשק עז לדפוק את הראש בקיר.

מה המוטו החביב עליך?
אני לא כל כך בחורה של מוטואים.

עם מי היית הכי רוצה לשבת על כוס קפה (חי או מת)?
עם לואי, חתולי המנוח. הוא כנראה היה טובל בו את זנבו אבל הייתי סולחת.

מה המאכל האהוב עליך?
המאכל האהוב עלי הוא משקה. קפה, נוזל הקסמים שהופך בקרים לחביבים.

מה הספר/ים או הסופרים שהכי השפיעו עליך?
אני זיקית ספרותית. ספרים חודרים לעולמי ומשפיעים על האופן שבו מתנסחת במחשבותיי ואני לומדת מכל ספר שאני קוראת. לאחרונה, למשל, קראתי את "מי את חושבת שאת" של אליס מונרו, והאופן שבו היא מתארת מצבים חלחל אלי. הסתחררתי מכתיבתו של שמעון צימר ב"לפעמים הבית הוא רוצח". כתיבתו של עידו אנג'ל ב"ציפורים גדולות גדולות" שקראתי לא מזמן לימדה אותי לתת למילים ולרעיונות מרחב לנשימה ולזליגה.

מה רגע השיא בחייך?
הרגע הזה. והזה.

בתמונה: סנונית ליס, צילם: נדב יהלומי