פרק 1

מסיבות ההפתעה הקבועות של ראול ושלי מתקיימות מדי יום חמישי, בשעה 14:00 בדיוק, כבר 25 שנה. פעם ראול מפתיע אותי ופעם אני אותו. ביום חמישי ההוא הגיע תורו להפתיע, אבל הוא לא הופיע.

בניגוד אלי, שמתנהלת כמו תיירת בתוך הזמן, מארגנת הכול בהתרגשות ובחיפזון ברגע האחרון, ראול – בן זוגי, אישי, או איך שלא קוראים לזה היום – על פי רוב מקדים להגיע. הוא מקפיד על כך כפי שהוא דואג לארגן ולסדר כל דבר בחיינו. את המסיבות שהוא עורך הוא נוהג לתכנן מראש כאילו היו רומן חדש שהוא עומד לכתוב: מתאים בתשומת לב את התאורה, את מערכות הלבוש, את הניחוחות ואת הטעמים.

ביום חמישי ההוא קבענו להיפגש בבית. חיכיתי לו רבע שעה שהפכה לחצי שעה שנמתחה לשעה וחצי. התקשרתי אליו שוב ושוב, והוא לא ענה. "איפה אתה?" סיננתי בכעס מרוסן בהודעה קולית והוספתי בדאגה: "מקווה שהכול בסדר, אתה בא?"

צעדתי הלוך ושוב בסלון. אולי הוא מתעכב כי ההכנות הפעם מורכבות במיוחד? פעם הזמין למעני בקבוק במהדורה מוגבלת וסודית של היין האהוב עלי מיקב קטן בריוחה שבספרד, ואני מזגתי אותו לטבורו ואז ליקקתי אותו משם. כדי להזמין את היין הנדיר, גיליתי אחר כך, ראול שמר במשך שנים על קשר עם בעל היקב שבו ביקרנו באחד מטיולינו לחו"ל. נזכרתי גם במסיבה שבה הפגשתי את ראול עם אחד הסופרים האהובים עליו, צבי תבואה, שהיה מיזנתרופ ידוע. התכתבתי איתו במשך כמעט שנה עד שהסכים לארח את ראול ואותי לתה בדירתו הקודרת חודשיים לפני שנפטר. במסיבה אחרת לקח אותי ראול לחנות ספרים משומשים. שם, הציב בפנַי כתב חידה, שהפנה אותי בזה אחר זה לכרכיהם הבלויים של ספרי הילדות האהובים עלי ביותר. מתוך כל אחד מהספרים נפל לידי פתק שבו נכתבה שורה אחת. בזו אחר זו, הצטרפו השורות לשיר אהבה שכתב לי.

במשך 25 שנה היו גם מסיבות שהתבטלו, אבל הצלחתי להיזכר רק באחת שראול נעדר ממנה בלי התראה. גם אותה, ידעתי, תכנן היטב.

רצפת הפרקט הדהויה גנחה תחת רגלי בפלאץ' פלאץ' פלאץ' מאומץ. הריח שעמד בחלל האפלולי של הבית הישן שלנו בפרדסיה היה כבד ודחוס. ידעתי שאני צריכה לאוורר יותר – "לפתוח חלונות", כמו שאמא שלי הייתה אומרת – אבל לא עשיתי את זה כמו שלא עשיתי עוד כל כך הרבה דברים מאז שפיטרו אותי מהעיתון. שאפתי את ניחוח האבק שעלה מהספרייה העצומה שראול התעקש לתחזק ונתקעתי מול קיר בגוון שהתכנה בורדו.

לפני חמישה חודשים, כשרואי, הבן שלנו, נסע לטיול אחרי צבא בדרום אמריקה, זה נראה לי כמו רעיון טוב לצבוע קיר אחד בסלון בצבע אדום עמוק, אבל בחלוף החודשים הצבע התכהה, משום מה. כעת ניצבתי מול קיר בצבע חום צואתי, ותהיתי אם בית ששוהים בו זמן רב מדי יכול להיקרש סביב הגוף, להיטוות סביבו כמו פקעת, להתהדק סביבו כמו קבר.

פניתי לשירותים שבקומה התחתונה, פסעתי לתוך החדרון המחופה חרסינה ונעמדתי מול המראה העגולה. קירבתי את פני לזגוגית ובחנתי את עורי תחת אור הפלורסנט חסר הרחמים. ידעתי שהגעתי לגיל שבו רואים על אנשים את החטאים שלהם: את כוסות היין המיותרות, את העשן שנאחז בריאות, את המזונות הרעים ואת המחשבות הרעות. כולם זורמים בין הגבות כנחלים שמתרחבים ומעמיקים. זה הגיל שבו הזמן, כמו חוב שהלך וצבר ריבית, מגיע למועד הפירעון שלו ושולח נציגי הוצאה לפועל, שגובים בידיים בלתי נראות את כל מה שהעור והעצבים חייבים לו, ויותר.

מתחתי את עור פנַי מעלה, הרפיתי ובחנתי את הצניחה. "פלופ", סימנו הלחיים שלי. "פליפ", סימן הצוואר שהלך והתרופף בשנים האחרונות. צבטתי את לחיי ובחנתי כמה זמן לוקח לעור לחזור למקומו. די, תפסיקי, גערתי בעצמי לבסוף בלי קול. את לא רוצה להיות מלאה נקודות אדומות.

שטפתי את פני במים קרים וטיפסתי לקומה השנייה של הבית, מדלגת מעל המדרגה השלישית. הייתה שם מרצפת שהתרופפה, אבל לא תיקַנו כבר שנים. לקחתי סיגריה מהחפיסה שנחה על השידה שליד המיטה הזוגית, יצאתי לגג והתבוננתי ברחוב המנומנם תוך שאני מוצצת את הפילטר.

כשהתקרבתי לסוף הסיגריה, הטלפון שלי רטט. "סוף סוף!" מלמלתי, אבל כששלפתי את המכשיר מכיסי גיליתי שבמקום שמו של ראול, על המסך הבהב שם שלא ראיתי כבר שנתיים: אלכס.

"כן?" שאלתי את המכשיר, מופתעת. לא ידעתי לאיזה טון לצפות. חששתי שאלכס מאוכזב מכך שלא התקשרתי אליו כל כך הרבה זמן, אבל בשנתיים האחרונות עברתי לא מעט שיט משלי, וזה לא כאילו שהוא ניסה ליצור קשר.

"ליליאן! מצאנו את זאב! מצאנו את שטיגלר!" הכריז בלי הקדמה האיש שעמד לפני 25 שנים וחצי בראש צוות החקירה המיוחד שחקר את פרשת המתים הנעלמים. לפני שבכלל הבנתי מה אני שומעת, הקצה השמאלי של השפה התחתונה שלי נמשך מטה ואז מעלה ושוב מטה, כאילו חוברה אליו גומייה שמישהו משך ועזב. לא פעם, העווית הזו סיפרה שמערכת העצבים שלי נמצאת בעומס יתר עוד לפני שידעתי שאני מתרגשת או חוששת. שפשפתי את זווית הפה, סביב אזור הכיווץ, ופלטתי: "מה?!"

"מה שאת שומעת, לסטוצ'קה. מצאו את שטיגלר. תתאפסי על עצמך ותפגשי אותי בעוד שעה וחצי באבו כביר."