
יופי, תבונה וחסד לשנה החדשה
21 בספטמבר 2025כשאני מחפשת בתוכי את מקורות הכתיבה והיצירה, אני פוגשת בדרך לשם את אמי, צילה ליס, שתמיד ידעה שהיא רוצה לצייר. שאחד מזיכרונות ילדותה הוא קופסת צבעים שנתן לה סבא מקס.
בכל יום בחייה אימא צועדת בשבילי שדות הקיבוץ, בצדי הדרך היא רואה קוצים, חפצים נטושים, נופים שמשתנים, קמלים, מחלידים וצומחים. אחרי או לפני ההליכה בשדות, אימא עולה לסטודיו הקטן שלה, השוכן במבנה רעוע שבתוכו מסתתר מקדש מלא אוצרות – יצירותיה. מדי יום, במשך שעות על גבי שעות, היא מתייצבת מול הבדים המתוחים – וקשה מכך, מול הריק שנפער בפני כל יוצר לפני שהוא מתחיל משהו חדש.
היא מושחת במכחול, רושמת בעפרונות (b6 או b12, אף פעם לא הבנתי את ההבדל, אבל לה יש את כולם), רוכנת מעל לניירות או מפסלת ומרכיבה חומרים – ויוצרת את סיפור חייה, סיפור חיינו. האמנות של אימי אינה תחביב או עיסוק, היא דרך חיים, מה שהצרפתים מכנים Raison D'etre – סיבת ההיות. משהו מעבר ליום-יום להתקיים למענו. זה החלב, אלו אדי ניחוחות צבעי השמן שינקתי ממנה ונספגו בי.
בכל יום שבו יש לי קול אני מדברת עם אימא והיא מספרת לי מה עשתה ומה יצרה. לפני או אחרי השיחה היא שולחת לי צילומי עבודות שהשלימה, וכך אני זוכה, לצד שגרת חיי, להישזף בנהורות יצירתה.
בשנים האחרונות לא קל לי להגיע לקיבוץ עין-שמר שבו גדלתי וחייתי עד שפגשתי את גבע ושבו חיים הוריי. ההתניידות והישיבה בנסיעה לשם קשות עבורי. לכן, כל פעם כזו היא בשבילי שילוב בין חלום למסע בזמן. אוצר יקר בזמן שאני נוצרת בליבי.
אתמול נסענו, גבע, הילדים ואני, לגלריה מענית שליד עין-שמר, שבה מוצגת כעת התערוכה "בפאתי הדרך" ובה חלק מהעבודות שאימא יצרה בשנים האחרונות.
הציורים שצוירו בחלקם לפני 7 באוקטובר, הם לא פחות מנבואיים בעיני: העגלה השבורה בנופיי שדות הקיבוץ השחונים, אמצעי מדידת הרוח החסומים, העלים המתייבשים והקוצים המייצגים את הקמילה של מה שהיה כאן – את היופי שבהרס.
אף שראיתי כבר את העבודות בנפרד ובהודעות של אימא, היה מפעים לראותן מוצגות, משוחחות ביניהן ומספרות סיפור שלם, על קירות הגלריה המוארת בניהולן של אביטל ותמר דיכטר ובאוצרותה הנבונה והרגישה של תמר דיכטר. כל כך שמחתי לפגוש כך את העבודות כמכלול לצד אימא ואבי אורי שמלווה ותומך ביצירתה כל השנים.
התערוכה מוצגת עד ל 6 בדצמבר ב הגלריה במענית





