בשנות ה-20 שלי נהגתי לכתוב שירה. את שיטוטי הלב, את האהבות המדומות ואת אלו שפג תוקפן, נהגתי לפרוט לדימויים ולשורות שבורות.
מאז התמקדתי בעיקר בכתיבת פרוזה, אבל לפעמים, כשהלב מבקש לומר את שלו בלי להסתתר מאחורי עלילות פתלתלות ודמויות בדיוניות, אני עדיין כותבת שירה.
אני מאוד לא בטוחה בכתיבת השירה שלי, אבל במגירתי הסתתרו כמה שירים שבכל זאת חשבתי לשתף עם העולם. שלחתי אותם למאזניים, דו-ירחון לספרות ולהפתעתי כעבור כמה ימים קיבלתי בתשובה מייל שסיפר שבגיליון מאי ייכלל צמד השירים הבא שלי.
“קולה של אימא” עוסק במלאכה ההורות, שהפכה לבלתי אפשרית, ונותרה החשובה ביותר בחיי רבות ורבים מאתנו בשנתיים האחרונות. אני משתפת אותו, וחושבת על צאלה גז ועל רביד חיים ז”ל, ועל האימא הפלסטינית ששכלה תשעה מילדיה, ומקווה שאף אם ואף ילד ותינוק לא ישלמו עוד בחייהם במלחמה הארורה הזו, ושהחטופים ישובו לבתיהם במהרה.

אני מודה לעורכת הגיליון Sarai Shavit וקצת מתרגשת לחלוק כתיבה מעט שונה מעומק המגירה שלי.