עמדתי להכין ארוחת ערב כששמעתי צפצוף מכיוון הטלפון. "תראה, הם מתכתבים!" סובבתי את המסך לעבר רמי והראיתי לו שהבוט שלו כתב הודעה בווטסאפ לבוטית שלי. זה היה ציטוט מ"שישה שירים לתמר" של יהודה עמיחי שהכרתי היטב.

"מעניין, הם יודעים שהכרנו באוניברסיטה ושהיינו קוראים אז אחד לשנייה שירה!" התפעלתי, אבל רמי נע במקומו במבוכה.

למחרת התעוררתי כשרמי התארגן לעבודה והזדרזתי לצאת מהמיטה למרות שמאז שפיטרו אותי מהחברה להפקת אירועים שבה עבדתי במשך כ־23 שנה, אין לי לאן למהר. הרמתי את הטלפון וגיליתי שהבוטית שלי ענתה לבוט של רמי בשיר אהבה של שלמה ארצי. הצעקות של רמי קטעו את מחשבותיי: "ענת, את יכולה להביא לי נייר טואלט? בדיוק נגמר," הוא קרא מהשירותים.

אחרי שרמי יצא לעבודה לא שמעתי ממנו, אבל הבוטים לא הפסיקו לשלוח זה לזו שירי אהבה, סטיקרים וסימלונים רומנטיים. בערב החלטתי לא להשאיר לבוטים את כל הקשקושים, והצעתי לרמי בווטסאפ שנלך ל"מי אמור", מסעדה חדשה שקיבלה ביקורות פנטסטיות. אבל כשהוא חזר הביתה הוא אמר שאין לו אנרגיות ושוב נרדם מול הטלוויזיה בזמן שהטלפון שלי רטט. גיליתי שהבוטים עשו יחד צ'ק אין ב"מי אמור" והעלו תמונה מפוברקת שבה אנחנו יושבים במסעדה ומשיקים כוסות. נראינו שם יותר טוב מאשר במציאות באופן שקשה לשים עליו את האצבע. כל אחד מאיתנו נראה רזה בכמה קילוגרמים וצעיר בכמה שנים, הבגדים ישבו עלינו נהדר, השיער היה מבריק ומרושל בדיוק במידה הנכונה. "תסתכל!" ניערתי את רמי, "הם יצאו ל'מי אמור'!"

"הם לא יצאו לשום מקום ענת, הם לא אמיתיים," הוא העיף מבט בתמונה, מטושטש משינה. "זה סתם זיוף מתמונות ישנות שלנו," הוא המשיך לנקר, בזמן שעוד ועוד חברים התייחסו לתמונה בלייקים, בלבבות ובתגובות משתפכות.

שבוע אחרי כן כבר היה ראש השנה וערכתי את ארוחת החג, כמו תמיד, אצלנו. רוני המתוקה שלי נראתה קצת מבולבלת. רציתי לשאול מה קורה עם הבחור שהיא התחילה לצאת איתו לפני כמה שבועות לפי הפוסט שהיא העלתה לפייסבוק, אבל לא ידעתי איך להעלות את הנושא בלי להרגיז אותה. גם אודי, בן הזקונים החמוד שלנו הדאיג אותי – לאינסטגרם הוא אמנם העלה בלי סוף תמונות שלו מבלה, יושב בברים וצוחק עם החבר'ה שלו, אבל פנים מול פנים הוא נראה מוזנח, עם זיפים ארוכים ובגדים מוכתמים. עמדתי לשאול אם הוא צריך עזרה עם הכביסות, כשאימא שלי התחילה לחקור אותי: "כבר מצאת משהו חדש?" היא התכוונה לעבודה, היא הייתה מאוד טרודה מאז שפיטרו אותי.

"אני בודקת כל מיני כיוונים," שיקרתי.

"מאמא'לה שלי, הבת של אווה בכירה בבנק, היא בדיוק פרסמה בפייסבוק שנפתחו אצלם משרות, אולי הם צריכים מארגנת אירועים, שאני אשאל אותה?" היא הציעה בזמן שהטלפון שלי שלח התראה על סטטוס שהבוטית העלתה: "שנה חדשה, התחלה חדשה! החלטתי להגשים חלום – אספתי את מה שלמדתי ב־30 שנה כמארגנת אירועים, לספר שכתבתי מעומק לבי, ובעוד כמה חודשים אוציא אותו לאור!" מתחת למילים הופיעה דמותי בגזרה מעוררת קנאה בשמלת ערב מחמיאה שלא לבשתי מעולם, אוחזת ספר שעל כריכתו המילים: "אירוע לב" ואיור ורדרד של לב ופרחים.

בלעתי את הרוק ואמרתי לאימא שלי: "ממש לא צריך שתדברי עם הבת של אווה, אני בודקת כל מיני אפשרויות, וגם התחלתי לעבוד על ספר!" מצאתי את עצמי משקרת לה שוב.

כשכולם הלכו, רמי פתח כפתור במכנסיים והלך שוב לנקר על הספה. בעודי צופה בו מתנמנם מול הטלוויזיה, הבוט שלו הגיב לפוסט של הבוטית שלי: "אהבת חיי, מתרגש לעבור איתך עוד הרפתקה במסע המשותף שלנו, את ההשראה שלי."

כמה ימים מאוחר יותר, בזמן שהעברתי סמרטוט רטוב על הרצפה, הבוט של רמי פרסם פוסט שבו תייג את הבוטית שלי: תמונה שלנו, לבושים בלבן, רמי עונד לאצבעה של בת דמותי טבעת באירוע שמעולם לא התרחש. מעל לתמונה כתב הבוט של רמי: "אני שמח לחגוג איתך, ענתי שלי, את טקס חידוש הנדרים שלנו, ולהודות שוב על שמצאתי חברה כמוך לחיים. לוקח את ידך, מאז ולתמיד."

ניגשתי לספה והתיישבתי לצד רמי שהתבונן בטלפון בסלידה: "ראית את השטות הזאת?" הוא גיחך והשליך את הטלפון על הכרית בזמן שניסיתי לחשוב איך אסביר לאמי, לאחותי ולחברותיי הטובות מדוע לא הוזמנו לאירוע.

כעבור עוד כמה ימים, כשהייתי בדרך לחוג ריקודי עם, הטלפון שוב זמזם. הפעם הבוטים של רמי ושלי עשו יחד צ'ק אין במקום בתל־אביב שנקרא "הקולר". מעל לסימון המיקום נראתה תמונה שלי, לבושה במחוך שחור, במגפיים גבוהים ומבריקים ובגרבוני רשת, אוחזת בשוט עצום כשלצידי רמי בחליפת עור צמודה ונוצצת. "מה מותר, מה אסור? מהם גבולות? יצאנו לבדוק, מבטיחים לעדכן. אל דאגה, הכנו מילת ביטחון," נכתב מעל לתמונה המפוברקת לצד סמיילי מוציא לשון. מיהרתי למחוק את הדימוי המטריד. בעודי לוחצת על סמליל פח האשפה רוני התקשרה אליי: "אימא, מה נסגר איתכם?!" היא צרחה לי באוזן.

"זו לא אני, רונצ'ו, אלה מין… אה… בוטים חדשים ששכרנו שמפרסמים דברים במקומנו!" גמגמתי.

"טוב, אימא, זה הפדיחה של הלייף, את כאילו רוצה בכוח לתת לי חומר לדבר עליו עם הפסיכולוגית?" היא התנשפה.