ההופעה של אסף אבידן החלה, היינו צמאות. ג’אז רצתה ללכת לשירותים, אז סיכמנו שאני אלך לקנות שתייה וניפגש בקצה הימני של השורה האחרונה של הקהל. הלכתי לדוכן, מתבשמת מאוויר הפסטיבל הדחוס בריחות זיעה, עשן סיגריות ומריחואנה, מזון מהיר מטוגן ואפטר שייב. קניתי בירה ופסעתי בחזרה למקום שקבענו להיפגש בו. ג’אז לא הייתה שם. חיכיתי לה רבע שעה, חצי שעה, 40 דקות. היא לא ענתה בנייד שלה. התחלתי לחפש אותה, אולי הגיעה לפני והחליטה להתקדם אל תוך הקהל?
פילסתי את דרכי בים הגופות המיוזעים שנעו כאורגניזם אחד לצלילי הקצב, שרים את אותן המילים:
“Now that you’re leaving
It’s got me thinking
Maybe I’ll do a little leaving too”
שר את עצמו אסף אבידן על הבמה ואני שלחתי יד קדימה, רגל קדימה, ושוב, נעה באיטיות בשדה האנשים הצפוף, מצליבה מבטים עם גברים סקרניים ועם נערות מלאות תקווה, מסתובבת לכל נגיעה שנשלחה אלי בטעות תוך כדי ריקוד.
“Everybody’s slowing down
Everybody’s slowing down but us”
נמשך השיר וג’אז לא הייתה שם. חילצתי את עצמי מזרועות הקהל והמשכתי לחפש אותה. עברתי ליד קוביות הפלסטיק של השירותים הניידים ונקשתי עליהן אחת אחת. ג’אז את כאן? היא לא הייתה. נדדתי בין דוכני המזון המהיר ועמדות הרוכלים, נהדפת מניחוח נקניקיות זולות לאדי התירס החם. עברתי בדוכני הבגדים הצבעוניים, חיפשתי אותה בין קולבי השרוואלים הצבעוניים לשולחנות התכשיטים המצועצעים, שאלתי את המוכרים אם ראו מישהי רזה, חיוורת, יפה עם שיער שחור וארוך מאד והם הנידו בראשיהם לשלילה. התקשרתי אליה שוב ושוב והגעתי לתא הקולי. איפה את, ג’אז?
המשכתי לדוכן שלנו, אולי היא חזרה אליו? שם מצאתי את דניאל, שרוע על המחצלת ומנגן בגיטרה
“היי, ג’אז עברה פה?” שאלתי אותו בקול הכי רגוע שהצלחתי לגייס.
“לא, היא לא איתך?” הוא הפסיק לנגן
“היא הייתה, אבל הלכתי לקנות שתייה ולא מצאתי אותה מאז. היא לא עונה לטלפון.”
“בואי נחפש ביחד”, הוא לקח את תיק הגב שלו והתרומם. “היא אמרה שהיא הולכת לאנשהו?”
“לשירותים, אבל כבר חיפשתי שם”.
“בואי ננסה שוב”, הוא הוביל, ועברנו ביחד בין התאים והדוכנים. היא לא הייתה שם. חזרנו לדשא ההופעות, “יאפים עם ג’יפים” כבר היו על הבמה. “בואי נחפש אותה בקהל, אולי היא סתם מרחפת בהופעה ולא שומעת את הטלפון”, דניאל נטל את ידי. בלעתי רוק וקלטתי שזו הפעם הראשונה שבה אנחנו נוגעים אחד בשני. אולי זאת בכלל הפעם הראשונה שאנחנו נמצאים זה ליד זה בלי ג’אז. דניאל פילס את דרכו בקהל בקלות. גופו הגדול פיצל את הרשת האנושית שהתאחתה שוב לאחר שחלפנו בה, הוא הידק את אחיזתו בכף היד שלי, האצבעות שלו הזיעו באגרופי. ראשו התנוסס מעל ליער האנושי. אף פעם לא שמתי לב שהוא כל כך גבוה. הוא השקיף על הקהל במבט בוחן, מחפש את פניה של ג’אז בים הפרצופים.
“הבת של הדיקן נהנית מסאדו וקוקאין בתנאים אידיאליים…” שר הסולן ואיתו הקהל, ודניאל גירד את עורפו בהתלבטות, משך את ידי ושלף אותי מתוך ההמון.
“אולי היא הלכה לכיוון החוף?” הוא התייעץ איתי
“אולי”, הרמתי את כתפיי בחוסר אונים, הלכנו לעבר קו המים שנערים ונערות היו מפוזרים לאורכו, לבושים באופן חלקי. זוגות שכבו על מגבות מול המים השחורים, גופות רטובים יצאו מרחצות לילה. אנחנו בטח נראים כמו עוד זוג שבא הנה כדי להתמזמז, חשבתי לעצמי והבטן שלי התכווצה במבוכה.
“את זמינה, נכון?” שאל, הוציא את הטלפון שלו, התקשר אלי ווידא שהוא שומע צלצול.
“לכי לקצה הצפוני של החוף, אני אלך לקצה הדרומי, נלך אחד לעבר השני עד שניפגש, ואם את מוצאת אותה תביאי לה כאפה ובחייאת תתקשרי אלי”, הוא חילק משימות בטון שבטח הביא מיחידת החי”ר שממנה היה ברגילה.
“אוקיי”, אמרתי. עמדנו להתפצל כשלפתע הוא נטל שוב את ידי ונעמד מולי. הוא התבונן בעיני עמדנו שם כך למשך שניות ארוכות עד שאמרתי: “טוב אז אני אלך וניפגש כמו שקבענו”, ניתקתי את ידי מידו.
צעדתי על קו החוף החשוך, מאירה קדימה עם הטלפון הסלולרי, מאמצת את עיני ומנסה למצוא את ג’אז, הארתי את פניהם של אנשים שישבו מול החוף, סנוורתי זוגות שאת הנשיקות שלהם קטעתי, עד שראיתי תנועה ליד צריף ישן ונטוש שעמד מול קו המים. התקרבתי אליו ומצאתי גבר זר ומבוגר יושב על האדמה, גבו שעון על קיר הצריף, רגליו מפושקות ומקופלות, ביניהן, בגבה אליו יושבת ג’אז, גופה רפוי וראשה שמוט הצדה. ידיו נעו על גופה, עברו על שדיה, חלפו על רגליה, כף ידו נכנסה חתת חולצתה וחפנה את שדה, הוא נישק את צווארה מאחור. רצתי לעברה וקראתי בשמה.
“ליזיייייי, היא קראה לעברי בחיוך שיכורים כשהבחינה בי, שלחה לעברי אישונים עצומים דרך עפעפיים מצונפים מאלכוהול ואלוהים יודע מה עוד. גיהוק קולני נפלט מפיה והיא צחקקה. “זאת ליזי, אחותייייי”, אמרה לגבר שחפן את שדה והיה מאד לא מרוצה מהופעתי הבלתי קרויה. פתאום היא התכופפה והקיאה על ברכו. חתיכות מעוכלות למחצה של נקניקיה שאכלנו לפני כן התפזרו על מכנסיו.
“איכס, יא דוחה”, הוא צעק, דחף אותה קדימה, התרומם והתנער.
“היא דוחה?! אתה דוחה, יא מגעיל, אתה לא רואה שהיא בקושי בהכרה? מה אתה נוגע בה בכלל יא חתיכת פדופיל, תעוף, תעוף מפה לפני שאני מזעיקה מישהו!” צרחתי.
“יאללה מי צריך בכלל את החברה המגעילה שלך?”, הוא נחר לעברי והתרחק.
התכופפתי לעבר ג’אז, התיישבתי לצדה ואספתי אותה אלי.
“איזה אהבה ליזי, איזה אהבההה, היא מלמלה בחיוך שיכורים.
“דפוקה, את יודעת כמה דאגתי לך?!” נזפתי בה.
“תרגעי, שחלה שלי, מבלים” היא אמרה בקושי, לשונה נעה בכבדות בתוך פיה.
“איזה מבלים, שרוטה אחת?! אני מחפשת אותך כבר שעות”, ניסיתי לכעוס עליה, אבל יותר משכעסתי, שמחתי שמצאתי אותה ונחרדתי מהמחשבה על מה שהיה קורה אם הייתי מאחרת ברבע שעה. היא הייתה מחויכת ונימוחה, אפופה בשכרותה, כל כך אדישה וחסרת אונים, לא מודעת כלל למצב שאליו נקלעה. דניאל! נזכרתי, שלפתי את הטלפון מהכיס, התקשרתי וסיפרתי לו איפה מצאתי אותה.
ניתקתי את השיחה והיא הקיאה שוב. אספתי את השיער הארוך שלה והחזקתי אותו מאחורי ראשה, הקפתי את בטנה בזרועי השנייה ואחזתי אותה כשהקיאה את נשמתה, הרגשתי את הגוף שלה רועד כנגד הזרוע שלי ואחזתי בה כך עד שסיימה.
“למה את תמיד צריכה ללכת רחוק מדי?” נאנחתי תוך שאני מושכת אותה שוב לעבר הקיר, משעינה אותה ומנגבת את הלחי שלה.
“ליזי ליזי ליזי…” החלה למלמל, “צריך ליהנות בחיים”
“אני לא כל כך נהנית הערב”, ליטפתי את המצח המיוזע שלה
“ליזייייי… את רוצה לשמוע את העתידות שלך? אני יכולה לספר לך. אני מגדת עתידות מקצועית”, היא ביטאה את המילים ברישול.
“בסדר” גיחכתי, “ספרי לי”.
“את תעשי בגרות עם ציונים מעו-לים, אולי אחד קצת פחות בגלל ההברזות בנסיעות אלי… ואאאאז, אז את תעשי צבא ותהי חיילת מצ-טיינת. ואחר כך תשתחררי ותטיילי איתי קצת בעולם אבל אז תביני שאת יכולה לעשות דברים הרבה יותר טובים. תלכי ללמוד באוניברסיטה משהו חשוב כזה וגם שם תהי מצ-טיינת ובסוף תפגשי איזה בחור נחמד ותהי איתו ואני אהיה החברה המוזרה, הג’אז התוספתן הדלוק הזה שלא לומד ולא ממש עובד ואף פעם לא מצליח להישאר במקום אחד ולעשות משהו באמת. החברה המשונה המעיקה הזו שהגבר שלך יבין שהוא צריך לסבול”
“אויש, סתמי כבר, דפוקה”, אמרתי לה והדבקתי נשיקה על שיערה שהצחין מקיא. “גם כן מגדת עתידות. אם את יודעת כל כך הרבה על העתיד, למה את אף פעם לא יודעת מתי להפסיק לשתות?”
“כי זה לא כיף להפסיק לשתות, כבד שלי”, היא מלמלה ודניאל שהגיע מצא אותנו מחובקות, מתפקעות מצחוק.
“יופי, קריוס ובקטוס שוב ביחד”, מילמל לעצמו