רבקה בדיוק סיפרה לנו על הבת שלה, סימנה המנחה לעבר אחת מהנשים בחדר, הפניתי את מבטי לעברה והבחנתי שהיא מחלקת למשתתפים תמונות של אשה צעירה ונאה.

“הבת שלה נהרגה בפיגוע בשוק בחדרה, מאז היא מחלקת תמונות שלה בכל מקום”, לחש לי איש שישב ליידי, להבל פיו היה ריח כבד של סיגריות.

רבקה הייתה אשה בשנות ה 50 לחייה, במבט ארוך יותר זיהיתי כוויות על פניה שמאחוריהן הסתתרו תווים עייפים, שבעבר סיתתו כנראה קלסתר יפהפה וכעת נראו כאילו שהם קורסים אל תוך עצמם. היא סיפרה איך בתה עמדה שם לידה רגע אחד וברגע הבא כבר לא עמדה שם, והיא לא הבינה איפה היא ורק אז הבחינה באש ועשן ושגם היא כבר לא עומדת במקום שעמדה בו אלא שוכבת על גבה כשסביבה מפוזרים תפוזים. היא המשיכה לספר איך לפתע הבחינה ברגל נעולה בנעל שקנתה לבתה לכבוד יום ההולדת, שהייתה מונחת ממש לידה, אבל לא היה מחובר אליה דבר. ודווקא התפוזים, רובם נותרו שלמים, חלקים ויפים כל כך, בוהקים מול הלהבות שהתפשטו ואז חזרה ומילמלה “נכון שהיא הייתה יפה? תיראו אותה, תיראו כמה יפה היא הייתה. כפרה עליה דנה שלי. לא חבל”? “תיראי, היא פנתה לעברי והושיטה לי תמונה מחבילת התמונות העבה שבידה.

באמצע הקיבוץ יש נקודת אור בוהקת – בריכה. כולם אמרו ששחייה יכולה לעשות טוב לגב. אני ילדה טובה, כבר אמרתי. תמיד עושה את הכל כמו שצריך. אז שחיתי והתמכרתי לשחייה. במשך חודשים שחיתי מאתיים בריכות בכל יום, כל היום. זרקתי את עצמי למים, שם משקל הגוף פתאום הכביד פחות על הגב והרגשתי שוב שאני יכולה, קצת כמו בחיים שלפני. אף פעם לא הייתי מוכשרת במיוחד בכל מה שקשור לספורט, אבל פשוט שחיתי. שחיתי עד לקצה גבול היכולת שלי ונתתי לתודעה שלי להתפזר במים. פתאום, לרגעים, הרגשתי טוב שוב. שאני מסוגלת לשאת את עצמי. חשבתי שהמים יהיו הדרך שלי לצאת מכל זה וכבר תכננתי ללמוד הידרותרפיה אבל אז הכתפיים שלי קרסו. פתאום הרגשתי שקשה לי להזיז את הזרועות, ידי הידהדו בזרמי חשמל ונמלים והפרקים בהן בערו וצרבו.

נהגתי לשיר לפני שכל זה קרה. במקהלה בקיבוץ ולעצמי בכל מקום. אחרי התאונה איזו להקה בקיבוץ הזמינה אותי לשיר איתה. היה ערב אחד של פלא. שרתי איתם. ידעתי שזה דבר אחד שאני יודעת לעשות. לשיר. ושוב למשך כמה שעות הרגשתי כמו עצמי. כמו האני של הצלילים והקצב שהייתי לפני ובלי קשר לכל מה שקרה. ביום שאחרי התעוררתי וגיליתי שאני לא יכולה לדבר, שכלוב הצלעות שלי בוער וחבוט. שתקתי למשך שבועיים שבהם ניסיתי להבין מה קרה. כשהצלחתי לחזור לדבר התקשרתי לגיטריסט שלא הבינו לאן נעלמתי. קבענו שוב ואחרי עוד ערב כזה הקול שלי נעלם, והפעם לקח לו שישה שבועות של שתיקה לחזור. התנצלתי ואמרתי להם שאני לא יכולה והם הצטערנו ואמרו שממש נהנו ואני אמרתי שגם אני ונאלצתי להיפרד מעוד משהו שהייתי. השירה. והם בטח חשבו שמשהו איתי לא בסדר ולמה אני מסתגרת.

לאט לאט גיליתי שכל מפרק או חלק בגוף שלי מורד ומהדהד כשאני חוצה איזה גבול דמיוני, לא מוכר. הגוף שלי איבד את יכולתו להתמודד עם רמה בסיסית מאד של פעילות, ועל כל חריגה אני משלמת בכאבים מצמיתים שלוקח להם שבועות או חודשים של מנוחה לחלוף. פתאום הייתה מכסה מצומצמת עד כדי גיחוך של דברים שיכולתי לעשות עם הגוף שלי. כשאני מנסה לעבור אותה, המחיר הוא כאב מהסוג שאי אפשר להתמקח אותו. וכדי שהכאב יעבור צריך להניח לגוף. לגב, לידיים, לקול, לרגליים, לזרועות, לכתפיים. לא לשבת או להזיז את הזרועות או ללכת או לדבר עד שהכאב יתחיל לחלוף לאט לאט ולא יעבור לגמרי אף פעם. ואם אני מנסה אחרת, הכאב רק גדל, עד שהוא לא נותן לדבר או לישון או לנשום. המחיר של הפעילות הוא בידוד. בכל פעם שאני מנסה לצאת קצת מתוך עצמי אני נשלחת בחזרה לחדר.