בטח יעניין אותך לשמוע שהשיחה שלך עם אמא שלי  ממשיכה להכות גלים. לפני כמה ימים כשהייתי בחדר שלי, נשמעה דפיקה בדלת ומי הופיע בפתח? דניאל, אחיה של ג’אז. לא ראיתי אותו שנה וחצי לפחות. בכל פעם שאני רואה אותו הכל עוצר לרגע. הוא כל כך דומה לה. כנראה שתמיד היה, אבל רק אחרי שהיא נהרגה התחלתי לשים לזה לב.

האמת היא שהוא ניסה לדבר ולהיפגש איתי לא מעט אחרי התאונה, אבל לא הייתי מסוגלת. כשהוא בא לכאן התעלמתי ממנו. לטלפונים שלו לא עניתי. רציתי שהוא יתרחק ממני ולא יתקשר יותר אף פעם. הוא כל כך הזכיר לי אותה שזה היה בלתי נסבל.

ג’אז תמיד הסתכלה עליו בתור האח הגדול והמנג’ס הזה, שרוצה לשמור עליה מכל דבר. תמיד צחקה עליו. אחרי התאונה, בתקופה שבה שכבתי על הספה בבית הורי בלי יכולת לזוז יותר מדי, הוא בא הנה די הרבה. בכל פעם שהוא ישב מולי יכולתי לשמוע את ג’אז בראשי מספרת איזו בדיחה על חשבונו. לפנים שלו הייתה את צורת הפנים שלה. התחלתי לשים לב לפרטים: איך הוא מתופף באצבעותיו כשהוא מנסה לחשוב מה להגיד בדיוק כמו שהיא הייתה עושה. פתאום שמעתי את ה”אממ”, וה”אההה” שהיה משלב בדיבורו כשחיפש את המילים הנכונות, ממש כמוה. לא יכולתי להתעלם מהמבטא האמריקאי העדין שהתחבא בעברית שלו, כמו שלה. אפילו הקול שלו הזכיר במשהו את שלה.

אני לא יודעת אם תבין למה אני מתכוונת, אבל מעבר לאיך שאנשים נראים או נשמעים, הם מביאים איתם איזו תחושה. איזו איכות כזו לחדר. והתחושה שדניאל מביא, באותה תקופה שמתי לב שיש בה משהו כמעט זהה לתחושה שג’אז הייתה מפזרת סביבה. כל כך התגעגעתי אליה. בכל פעם שהיינו נפגשים זה היה כאילו שגם היא יושבת בינינו בחדר, בלי גוף. לא יכולתי לעמוד בזה.

ופתאום – לפני כמה ימים. הוא נכנס לחדר שלי ופשוט עמד שם. דניאל. עם הלסת הזו שלו העמידה השמוטה והגמלונית הזו, ששמורה בתאי הזיכרון שלי ליד ניחוחות הקטורת של גיל 16, לילות השכרות וההרפתקאות של ג’אז ושלי. השיער שלו היה ארוך משזכרתי, את פניו כיסו זיפים והעיניים שלו נראו שקועות. צבע הפנים שלו נראה אפרפר.

“דניאל… מה? מה אתה עושה פה?” לא ידעתי איך להגיב לנוכחותו

“לונג טיים, עיזה”. ככה תמיד קרא לי. סקר את גופי ופסק: “רזית.”.כף ידו הימנית תופפה על ירכו.

“מה, באת עד הנה כדי להחמיא לי?” עקצתי אותו

“לא התכוונתי להחמיא, ביץ’. כמה ירדת מאז שנפגשנו? 10? 15 קילו? זהו, הפסקת לאכול??”.

“אני בסדר, דניאל”, נאנחתי בחוסר סבלנות וכבר שמעתי בראש את ג’אז משיבה לו כשהיה שואל אותה לאן אנחנו הולכות, מה התכניות שלנו ומתי נחזור. “אני בסדר, דניאל, אני יודעת לשמור על עצמי”, “תפסיק לדאוג דניאל, אני ילדה גדולה.” תמיד הייתה עונה לו בחוסר סבלנות כמי שמנסה לגרש זבוב טורדני. “אוף, האח הגדול הזה”, הייתה מתלוננת באזניי, “חושב שהוא צריך להציל אותי מעצמי”, הייתה מגחכת. “בחיי שאנחנו חייבות לגרום לו לעשן איזה משהו ולהירגע.”

“מה איתך?” ניסיתי לשנות נושא ולפוגג את הזיכרונות שהחלו לרחף בחלל החדר

“זה לא מה שאמא שלך חושבת”

“מה אמא שלי חושבת?”

“שאת לא ממש בסדר”.

“עכשיו אני מבינה מה קורה פה. היא התקשרה אליך?”

“ההורים שלך מאד דואגים לך, ליז”, הוא התיישב לצדי על המיטה, “הם לא ידעו עם מי לדבר”.

“אני בסדר, באמת.” חזרתי על המנטרה הג’אזית בלי לשים לב. פלא שלא האמין לי?

“את משקרת לי בפרצוף ליז. אני יושב פה מולך ואת משקרת לי”.

התבוננתי בו בפליאה. חצוף. “משקרת? אתה לא מכיר אותי בכלל”.

“אני מכיר אותך הרבה יותר טוב משאת חושבת.”

“באמת?!” התגריתי בו

“ליז, תפסיקי, פשוט תפסיקי!”, הוא התחיל לצעוק פתאום. דניאל צועק? אף פעם לא שמעתי אותו אפילו מרים את הקול.

“מה נסגר, דניאל?”, פלטתי בהפתעה

“נשבר לי מהבולשיט שלך, זה מה שנסגר. נשבר לי מזה שאת חושבת שאת היחידה שאיבדה את יסמין  ושאת היחידה שמתגעגעת אליה ושאת חושבת שאף אחד לא יכול להבין אותך ושאת צריכה להתמודד עם הכל לבד ושאת לא חייבת לאף אחד תשובות ושאת חושבת שאת יודעת הכל ושאת כזאת מיוחדת.”  פתאום הבחנתי שהורי ניצבים בפתח הדלת המומים.

קמתי מהמיטה, פילסתי את דרכי בין הורי, יצאתי מהדלת והמשכתי במורד המדרכה. דניאל רץ אחרי, השיג אותי, תפס את ידי, סובב אותי אליו, אחז בכתפיי וקיבע אותי למקומי. השכנים שבדיוק עבדו בגינה שלהם לטשו בנו עיניים. גילויי רגש פומביים הם לא מחזה נפוץ על מדרכות הקיבוץ.

“קל לך לדבר,” עכשיו גם אני צעקתי. “אתה לא היית שם איתה כשזה קרה. אתה לא קנית איתה את האופנוע המזדיין הזה ולא למדת איתה נהיגה עליו ולא עברת איתה את הטסט הראשון ולא יצאת איתה לחגוג את זה בלי לדעת מה הולך לקרות. ואתה לא זה שגרם לה להבין שהיא צריכה לתכנן משהו ממש מיוחד ליום ההולדת שלו ושזה התור שלה לנהוג ואתה לא השארת אותה שם ונשארת בחיים.”

“אז תספרי לי מה הלך שם. שלפחות אדע.”

“אתה לא מבין שאני בכלל לא זוכרת? אני לא זוכרת כלום. היא מתה ואני לא זוכרת שום דבר”, התחלתי לבכות.

“אז תני לי לפחות להיות ליד הזיכרון. ספרי לי מה קרה לפני ואחרי, מה הדבר האחרון שהיא אמרה ואם היא הייתה שמחה בערב הזה ואם היא באמת לא שתתה ולא לקחה כלום כמו שהמשטרה אמרה ואם מישהו נגע בה באותו ערב ונישק אותה בפעם האחרונה ואם היא התלבטה מה ללבוש לפני שהיא בחרה בשמלה השחורה ומה היה השיר האחרון שהיא שמעה כשרקדה ומה היא תכננה לעשות יום אחרי זה ומה היה הדבר האחרון שהיא אכלה ואם היא הייתה מאוהבת במישהו באותה התקופה. מגיע לי לדעת את כל זה ליז, היא לא הייתה רק שלך, צאי לעצמך לרגע מהתחת עם כל הרחמים העצמיים האלה!” הוא צעק עלי במלוא ריאותיו

“קשה לי להיזכר בכל זה… אני כל כך מתגעגעת אליה”, יבבתי

“גם אני”, הוא לקח אותי וחיבק אותי אליו. הדמעות והרוק שלי נספגו בחולצתו, זרועותיו הגדולות נכרכו סביבי כפקעת עצומה. הרגשתי שאני קורסת ביניהן. “גם אני. גם אני, גם אני…” הוא המשיך להמהם את המילים, כמו שיר ערש.

ומאז הוא פה, דניאל. עם הכלב שלו ג’יפסי. החליט שהוא צריך לשמור עלי או משהו. ישן על ספת שלושת המושבים של הורי, מתקפל בכל ערב בין מסעדי הספה שהמרחק ביניהם קצר בהרבה מקומתו, ג’יפסי מתכרבל וישן על הרצפה שלרגליו. קם בבוקר, מניח בצד את הסדין שפרש על הספה בלילה הקודם, ג’יפסי מסתובב סביבו בהתלהבות, כאילו רוצה לעזור. הולך עם ג’יפסי לעבודה שלו (הוא מטפל בעזרת כלבים. ג’יפסי הוא אחד מהם). נעלם לסידורים. חוזר, נמצא פה, אוכל איתנו, רואה טלוויזיה. הורי מקבלים את נוכחותו בשתיקה. אני משערת שזה איזה הסדר שלהם איתו, הם לא דיברו איתי על זה. לא ממש מדברים פה בבית בימים האלה. לפעמים הוא פשוט בא ויושב איתי בחדר. לא אומר כלום, רק נמצא שם. לפעמים הנוכחות של ג’אז מהבהבת בינינו, מוחשית עד שכמעט אפשר לגעת בה. ולפעמים זה רק שנינו שם, שותקים.

…

ליז

נושא: שחקן חיזוק

כוכב אורח חדש במופע של ליז. אם אכתוב לך שאני מחבב למדי את דניאל, האם זה יגרום לך להירתע מפניו אף יותר? אני, על כל פנים, שמח שהוא הצטרף לעלילה. הוא עורר את סקרנותי כבר כשקראתי אודותיו ברשומותייך.

מכתבך הזכיר לי קטע שקראתי זה מכבר במחשבך, המשך תיאור חוויותייך בפסטיבל “רוקינרת” שחל לפני שש או שבע שנים כמדומני. מאחר שהיית ילדה טובה לאחרונה, אני מצרף את הקטע הזה שביקשת בעבר שאשלח.

…

בידידות,

מישו