נושא: ליז יקרה

זה המכתב האחרון שאכתוב לך. כשראית אותי ביקשת ש”אעוף לך מהחיים” וזאת אעשה אחרי שאגולל בפנייך את הדברים מנקודת מבטי. זוהי חובתי לך, כמדומני.

ידעתי שתבואי עוד לפני שנקשת על דלתי. למעשה, מזה יותר משלוש שנים אני מודע לרבים ממעשייך. אבל אתחיל, כמתבקש, מן ההתחלה.

לפני כמעט ארבע שנים התארחתי בערב קריאה בצפון. לאחר מכן שתיתי בבר מקומי ונאלצתי להמתין מספר שעות עד שתחלוף השפעת האלכוהול בטרם אשוב לכביש. כאשר עשיתי את דרכי לביתי, לפנות בוקר, מעבר לעיקול חד בכביש נידח שאת מכירה היטב, עצר אותי מחסום משטרתי. לא הרחק ממנו, ערמת מתכת עטופה בכדור אש פלטה קולות נפץ. עצרתי בחריקת בלמים ויצאתי מרכבי. מספר מטרים משם ראיתי גוף נפוח, מתבוסס בשלולית דם בה השתקפו להבות, מעליו רכן פרמדיק. מעט הצידה משם, בין כדור האש הלוחש לבין הגופה השרויה בדמה, הרימו פרמדיקים אשה צעירה, לבושה בסוודר ובחצאית אל אלונקה. קולות הקשר רעמו, הפרמדיקים צעקו הנחיות זה לזה. בלב ההמולה שכבת מנותקת לחלוטין מהכאוס שהתחולל סביבך, עינייך עצומות, שפתייך מעוקלות בעווית, ממלמלות דבר מה לא ברור. כמו כלואה היית בחלום בלהות ממנו אינך מצליחה להקיץ.

לפתע חשתי שאני מצוי בזמן אחר ובמקום אחר. ריח טחב מוכר עלה באפי ולהבות האש התחלפו באור שנפרס לפסים מרצדים על ידי תריסי עץ. לרגע שוב הייתי כלוא בארון דירת הוריי, גופת אבי מתבוססת במיציה בסלון.

“גבר, טוס מכאן, מכבי האש עוד לא הגיעו והדבר הזה יכול להתפוצץ כל שניה”, האיץ בי שוטר תנועה שהצביע על האופנוע הבוער וניגש לסייע לפרמדיקים, אולם לא הצלחתי להתיק רגליי מהמקום. המצב שהיית נתונה בו, כלואה בתוך עצמך כשגוף אחר מתבוסס במיציו לצדך, טלטל את ישותי. ודאי שוב אשמע מליצי בעינייך כשאספר שבאותם הרגעים חשתי שאת ואני הופכים לשותפים לגורל.

“יאללה סע מפה, זה לא מקום להתקהלות”, ניגש אלי שוטר נוסף ומשהמשכתי לבהות בך הרים את קולו: “תגיד אתה לא שומע מה אומרים לך? טוס מפה עכשיו או שנדאג לך להסעה בניידת.”

הפרמדיקים הניחו את גופך על אלונקה אותה גלגלו אל תוך האמבולנס. בעיני רוחי ראיתי את אבי, גופו מונח על אלונקה דומה כשאמי ממררת בבכי.
“תעוף מפה לפני שאני מעיף אותך!” צרח העלי השוטר במלוא ריאותיו, התנערתי, הובלתי עצמי לרכבי תחת עיניו הבוחנות, נהגתי לביתי בידיים רועדות, נצמדתי למחשב וחיפשתי מידע על התאונה. מבזק הופיע באתרי החדשות, הרוגה ופצועה בתאונה בצפון. המשכתי לעקוב אחר כל פיסת מידע. במוצאי שבת נותרתי ער עד לעלות השחר יצאתי לפיצוציה הקרובה, קניתי את כל העיתונים כולם וחיפשתי בהם ידיעות בנושא. בשניים מהם מצאתי בוקסה קצרצרה. תאונת פגע וברח, צעירה אחת מתה, שניה ניצלה, אין מידע אודות הנהג, המשטרה מבקשת את עזרת הציבור במסירת פרטים. כך החל הסחף האיטי שמשך אותי אל תוך חייך.
הייתי חייב לדעת מה עלה בגורלך, ללוות אותך. עקבתי בצמא אחר כל פיסת מידע שפורסמה בנוגע לתאונה, במהרה גילית את שמך וחיפשתי כל שביב מידע אודותייך. בעוד שחיי ונישואיי התפרקו סביבי, שקעתי בחייך שלך. חיפשתי כל פרופיל שלך ברשתות החברתיות ועקבתי אחריו, איתרתי את כינוייך ברשת ומצאתי כל פסקה שכתבת מבלי להזדהות בשמך, אך לא היה בכך די עבורי.

האינטרנט הוא גן עדן למי שחפץ לעקוב אחר אדם. אין צורך במומחיות רבה כדי לזכות באמצעותו בחלון לסודותיו הכמוסים ביותר של הזולת. לאחר שלמדתי להכירך הצלחתי לנחש בקלות רבה למדי את סיסמת הג’ימייל שלך (יום הולדתה של ג’אז), דרכו יכולתי לעקוב אחר רוב פעולותייך. מאחר שבדומה אלי, רוב מגעך עם העולם התקיים בתקופה זו בתיווך המחשב והאינטרנט, זכיתי בצוהר פתוח אל חייך.
מזה כשלוש שנים שאני קורא כל אימייל שלך, כל תכתובת בכל רשת חברתית. אני מכיר את המועדפים שלך ואת היסטוריית החיפושים שלך בעל-פה, יודע באילו אתרים את מרבה לגלוש ולאילו לעולם לא תגיעי. עוד לפני שמחשבך הגיע לידיי עקבתי אחרי כל פרופיל שלך בכל פורום ורשת חברתית, הכרתי על בוריים את מצבך הכלכלי והרפואי. קראתי את תכתובותייך שהלכו והידלדלו עם מי שהיו בעבר חבריך, עם מוסדות קיבוצך ועם רשויות המדינה. עקבתי אחר כל פלירטוט מגומגם שניהל עמך גבר שלא היה ראוי לך, אחר כל פגישה רומנטית והתכתובות שבעקבותיה, בהן הבהרת את אי רצונך במפגש נוסף.

דרך המכתבים הישנים שנחו בתיבת הדואר הנכנס שלך למדתי להכיר את ג’אז וכאבתי איתך את לכתה. אט אט התרחקתי מהיומיום שלי וצללתי אל תוך העבר שלך. אף שאיננו דומים כלל ועיקר באופיינו, חשתי אלייך קירבה רבה. זאת לא בדיתי, עוררת בי השראה וחמלה בשעה שחיי שלי לא הצליחו עוד לחדור את המראה המעוותת שמקיפה אותי.

כשנקשת על דלתי ציפיתי לבואך, שיערתי שלא יחלוף זמן רב בטרם תאתרי אותי. “זה לא היית אתה”, היה הדבר הראשון שאמרת לי לאחר שבחנת את פני ארוכות. “לא היית הנהג. אפילו לא היית זה שפרץ לי לדירה. אז למה כל זה היה שווה בכלל?” צעקת עלי ואמרת שקיווית שהייתי האיש שישב במכונית שפגעה בליז ובך. שרצית לחשוב שיש תכלית ל”כל המשחק הזה”, שיש סיבה ברורה להתנהלותי, שדרכה תזכי בתשובה. “אז מה הטעם?” הטחת בי.
במידה מסוימת רציתי גם אני להאמין שהייתי הנהג הפוגע. עד כדי כך רציתי להתמזג בחייך, למצוא סדר בכאוס שלך ושלי, אך לא הייתי הנהג, הייתי רק עובר אורח שחייו הצטלבו בחייך במקרה למשך כמה רגעים, ללא ידיעתך.

כאשר עברת לגור בתל אביב לא הצלחתי להתאפק. אחת לשבוע הייתי יוצא את ביתי בשעות הלילה ומתמקם לא הרחק מחלון דירת הקרקע נטול הסורגים שלך, מצויד בבקבוק שתייה חריפה. שם ראיתי אותך ממררת בבכי לבדך בחדר ששכרת במשך לילות שלמים. אם פני נראו לך מוכרים, זה משום שנתקלנו זה בזה פעמיים במכולת השכונתית שלך, כאשר יצאת מביתך במהלך תצפיותיי.

בתקופה זו כבר כמעט שלא יצאתי מביתי למעט לצורך תצפיותיי בך. התחלתי לנהל את חיי בתיווכך. חייתי את חייך יותר מאשר את חיי שלי. באחת הפעמים בהן שבתי מתצפית בך שתוי ומתנודד, אנה (את ודאי כבר יודעת שזהו שמה האמיתי של אלה) החליטה לעזוב אותי. לאחר לכתה נותרתי בין קירותיי. ללא אישה וחיות מחמד, ללא ציפייה שאשוב למוטב. רק אני, הזיכרונות וחייך. אשקר אם אטען שלא הייתה בכך הקלה.

בחודשים שלאחר מעברך לתל אביב, הבחנתי שמצבך הולך ומדרדר. אם בתחילה היית מקלידה במרץ מאמרים הקשורים לעבודתך, הרי שבהמשך ראיתיך כותבת שעות על גבי שעות מילים שלעולם לא שלחת לאיש, והשתוקקתי לקרוא. הבחנתי שאת הולכת וממעטת לצאת מדירתך, שנראתה דרך חלונך כעולם ההולך ומאבד את חוקיו. הבחנתי שאינך מקדישה כל תשומת לב לאופן או למקום שבו מונחים הדברים. חדלת להתבונן בדמותך הנאה שבמראה או להאזין למוזיקה ממנה כה נהנית בעבר, חדלת להתכתב עם איש מלבד מעסיקייך. את כל שעותייך העברת בהקלדה קדחתנית של מילים שלא הייתה לי גישה אליהן, ובהמשך התגלו כדברי ימיהן של ליזי וג’אזי.

באחת מתצפיותיי הבחנתי שחפצים שזיהיתי כשייכים לך, מונחים ליד בניין מגורייך – כדי שכל החפץ בכך יוכל לנכסם לעצמו. חפצים נוספים מדירתך היו מונחים באותו המקום גם בתצפית הבאה שערכתי. דירתך הלכה והתרוקנה. בהמשך גיליתי מכתב שהקלדת ולא שלחת, בו כתבת למעסיקייך שאינך מעוניינת להמשיך לעבוד. במה תכננת לעסוק אם תתפטרי? תהיתי. לא מצאתי עדויות לחיפוש עבודה אחרת. לא נראית כמי שמתכננת קריירה חדשה. החלת להתרשל בלימודייך. לא שלחת עבודות שהיה עלייך להגיש, לא השבת למכתבים שבישרו על נקודות חסרות ועל כך שטרם נרשמת למבחני סיום הסימסטר.

ערב אחד קראתי הודעה שכתבת בפורום שכול ואבדן בו ביקרת פעמים ספורות מאז התאונה:

 

“אם הייתם יכולים לבודד רגע אחד מהחיים שלכם ולהפוך אותו לערסל שתוכלו להיכנס אליו ולהתכרבל בו מתי שרק תרצו, באיזה רגע הייתם בוחרים? אם הייתם יכולים לבודד רגע אחד ולהוציא אותו מהחיים שלכם, כמו גידול קטן שמסכן גוף שלם וששליפתו תשנה את כל התמונה, איזה רגע היית שולפים? אולי רגע בו איבדתם משהו שאי אפשר להחזיר, אולי רגע שבו נוסף לחייכם משהו כזה?

אני יודעת בדיוק איזה רגע הייתי רוצה להוציא, אבל אי אפשר לעשות זאת בלי לוותר על כל השאר. אני יודעת גם לאיזה רגע הייתי רוצה לחזור. האם אצליח? מי יודע.

לא כתבתי כאן הרבה כל כך וכנראה שלא אחזור לכתוב פה בקרוב

אני מקווה שכל אחד ואחד מכם יצליח לחזור לרגע השלו שלו”

 

גולשי הפורום לא הוטרדו יתל על המידה מהודעתך המופשטת. בודדים איחלו לך הצלחה, רבים התעלמו, ואני בהיתי במסך מחשבי באימה. זו הייתה החתיכה האחרונה בפאזל המטריד שהרכבת לנגד עיני. הבנתי שאת מתכננת לקחת את נפשך בכפך.

אז נוכחתי שאיני יכול עוד להמשיך ולהחזיק בתפקיד “המתבונן מהצד” בחייך ושעלי ליטול לעצמי תפקיד אחר, כזה שיאפשר לי למנוע ממך לפגוע בעצמך. לא רציתי להתקשר בעילום שם למשטרה. המחשבה על כך שאחשוף את סודותייך או שתאושפזי בעל כורחך הייתה בלתי נסבלת עבורי. היה עלי לעשות זאת בעצמי ולהזדרז. וכך, בחופזה וברישול נולד “מישו”.

גייסתי את חנן לעזרתי והובלתי אותו לביתך באישון ליל. התמקמנו לא רחוק מחלונך. היה עלי לוודא שלא הזקת לעצמך. האורות בדירתך היו כבויים וחששתי פן איחרתי את המועד.

“כנס ובדוק שיש שם אישה, שהיא ישנה ולא מתה.”

“מה אתה דפוק?” התווכח חנן. “מי זו, חברה שלך?”

“לא. מישהי שאני דואג לה.”

“אקסית?”

“לא, חנן, בזריזות, אני חושש שהיא הזיקה לעצמה.”

“אז כנס אתה!”

“אני לא יכול, אסור שהיא תראה אותי,” לא היה לי זמן להסביר.

“אתה והשריטות שלך,” פלט בבוז. “כמה אתה משלם לי?”

“1,000 שקל” ניסיתי לחשוב על מספר שלא יוכל לסרב לו

“חחח!” דחה את הצעתי נחרצות

“3,000.” זרקתי. למען האמת הייתי מוכן לשלם כל סכום. הוא בהה מטה בחוסר החלטיות.

“אם אתה רוצה שאעשה את זה אתה נותן לי גם את הנעליים שלך.”

“בסדר, אקנה לך נעליים, כנס כבר. החלון פה נמוך ולא סביר שיש אזעקה.” האצתי בו.

“לא, את הנעליים שלך.” הצביע על כפות רגליי.

“למה?”

“הן נראות לי נוחות.”

“בסדר, אתן לך את הנעליים, רק כנס כבר, אני חושש שקרה לה משהו!”

“עכשיו. תן לי את הנעליים עכשיו ואני פורץ.”

“לא פורץ, פשוט, כנס דרך החלון לבדוק. נו, בסדר…” סיננתי קללה תוך שאני חולץ את נעליי, מעניק לו אותן ונועל את הנעליים המרופטות שחלץ מרגליו. באופן מפתיע מידת נעלינו הייתה זהה.

סייעתי לו לטפס על אדן החלון, הוא הסיר את הרשת המרוטה שוודאי כבר לא הגנה עלייך מפני יתושים, פתח את הזגוגית בנקישה קלה, ללא מאמץ רב וזחל פנימה. כעבור כחצי דקה בה עצרתי את נשימתי הוא הוציא את ראשו מהחלון ולחש לעברי: “היא בסדר, סתם ישנה יא לחוץ.” החל לנסות לפסוע מחוץ לחלון.

“רגע! בדוק שאין אריזות ריקות של כדורים ליד המיטה שלה!”, הפצרתי. הוא הכניס את ראשו ושוב הוציא אותו. “אין כלום, רק מים.” ביקש לצאת.

היה עלי להרכיב תמריץ להישרדותך ולא היה לי זמן לרקום תכנית מחוכמת. לא ידעתי מה כתבת כל אותן שעות בדירתך הקטנה בגפך, אך הייתה לי תחושה שאלו היו דברים בעלי ערך עבורך, אולי כאלה הקשורים לחברתך המתה. עלה אז בדעתי שלא תפגעי בעצמך אם יהא עלייך להציל את כל אותן מילים, אם מכתביה של ג’אז יילקחו ממך.

“חכה! קח את המחשב שלה!” דרשתי מחנן.

“מה אתה דלוק עליה או עושה עליה מכה?” התרעם.

“קח את המחשב או שאתה יכול לשכוח מהכסף!” דחקתי בו למהר בטרם תתעוררי. “וגם כונן חיצוני. אמור להיות לא רחוק מהמחשב, חפש!” נזכרתי בגיבוי שביצעת באדיקות בכל ערב.

הוא החזיר את ראשו פנימה, גופו הגמלוני נבלע בעלטת החדר. מספר רשרושים נשמעו וחתולתך החלה ליילל, כשהוא השליך לעברי את המחשב והכונן וזינק החוצה. “בוא נעוף מפה, היא התעוררה!” לחש, התרומם מהקרקע והחל לרוץ. אספתי את המחשב לחזי ורצתי אחריו. “היא נראתה לך בסדר?” צעקתי אחריו.

“מה בסדר, היא ראתה אותי, נראה לך שהיא שמחה מזה יא דפוק? אני בא מחר לקחת את הכסף, עכשיו תתפייד מפה עם המחשב הזה למה אני לא הולך לכלא בגלל השריטות שלך!” צעק והתרחק ממני.

פניתי לרחוב ראשי, האטתי את הליכתי וניסיתי לשוות לעצמי מראה שגרתי, עצרתי מונית ונסעתי לביתי. כמה ימים לאחר מכן כתבתי לך את המכתב הראשון.

לך סיפרתי שאני סופר מתוסכל שמוצא בך מוזה. לא היה זה שקר, אכן לא כתבתי דבר בעל ערך תקופה ארוכה בטרם פניתי אלייך, אולם מטרתי האמיתית בתכתובתי עמך הייתה לוודא שלא תפגעי בעצמך.

את הרעיון שהגיתי ברישול בלילה שבו כתבת את הודעת הפרידה שלך, עיגנתי בתכנית פעולה: אנופף בזיכרונות שכתבת כבפיתיון לנגד עינייך ואאלצך לעמול על מנת להצילם. אעניק לך משימות, מטרה להתקיים למענה. לשם ביטחון מחקתי גם כמה מכתבים שכתבה ג’אז, שהכרתי היטב, מתיבת הדואר האלקטרוני שלך. אם מילותייך שלך לא יהוו תמריץ משכנע עבורך, מילותיה של ג’אז ימלאו את התפקיד, קיוויתי.
כשמילים שכתבת לי עוררו בי חשש שעודך מתכננת לפגוע בעצמך התעמתתי עמך ואיימתי לחשוף את סודך. משלא הנחת את דעתי התקשרתי להורייך ודרשתי שתעמדי עמי בקשר יומיומי.

אט אט, גורמים שאינם קשורים בי עודדו אותך לוותר על תכניתך לפגוע בעצמך. תמציות חיים דבקו בך במהלך החודשים הללו: תגליותייך בנוגע למשפחתך, להתקרבותך להורייך, לידידותך עם נחום ולשיחותייך עם מיכאל. כשתיארת את מפגשך עם מריאנה חשתי שנמצאה דמות חדשה, מוכשרת ממני בהרבה, מן הסתם, כדי למלא את התפקיד שנטלתי לעצמי. כאשר האמנתי באמת ובתמים שאין עוד סיכוי שתפגעי בעצמך שלחתי לך בחזרה את מחשבך. הוא מכל מקום איבד מיעילותו כבן ערובה. דרישתי ל 40 מכתבים הייתה חסרת משמעות של ממש. היא נועדה רק לוודא שתמשיכי לכתוב לי למשך זמן רב מספיק כדי להניאך מכוונותייך האובדניות.
לאחר ששלחתי לך את מחשבך ביקשתי לשחררך מההכרח לעמוד עמי בקשר. עלי להודות שביני לבין עצמי קיוויתי שתנסי לאתר אותי. את חסרה לי, ליז. לא אכחיש זאת. קיוויתי לראותך פעם נוספת אולם רציתי שדבר זה יתרחש רק אם תהי מעוניינת בכך מספיק כדי להתאמץ מעט, לכן לא הקלתי עלייך את מלאכת החיפוש.

 

“אפילו היה לי עונש בשבילך”, סיננת בזעם על מפתן דלתי. “לא רציתי שתלך לכלא. איזה מן עונש זה למישהו שלא יוצא מהבית? רציתי להגיד לך שתיסע מפה. שתברח מהארץ ולא תחזור או שאספר לאנה ולכל העולם שאתה רוצח פחדן. שתתמודד עם הגיהינום שלך כמו שהכרחת אותי להתמודד עם שלי, אבל עכשיו מה? אתה סתם פחדן. סתם סטוקר שנדבק לחיים המחורבנים שלי. אז אתה יודע מה? טוב ששלחת לי את המחשב בלי לכתוב כלום, יא עלוב. תמשיך להישאר מחוץ לחיים שלי ולהירקב לך עם עצמך, אל תכתוב לי יותר אף פעם!” השלכת לעברי את היומן הישן ששלחתי לך, סובבת את גבך, הלכת והותרת אותי בחברת הדממה.

לאחר לכתך, דברייך הדהדו בין קירות דירתי וליוו אותי יום אחר יום, עד שהכרתי בכך שאף שאינני מי שחשדת שהנני, עלי לרצות את העונש שתכננת עבורי. אמנם לא פגעתי פיזית ביסמין או בך באותו הלילה, אך פגעתי בך ועשיתי זאת לא רק על מנת להצילך, אלא גם מסיבות אנוכיות. רציתי לעמוד עמך בקשר. רציתי שתדעי על אודות קיומי ושתהי תלויה בי. השתמשתי בך כבתירוץ להתנוונותי, להתנתקותי מחיי ויש לך זכות לגזור עלי עונש. לא אתחסד, כבר לא היה לי דבר לעשות בישראל, בתל אביב או בדירתי. לא היה לי דבר לאבד. אינני מרטיר, קיבלתי את המלצתך.

 

אני כותב לך מאוקראינה. נטשתי את דירתי ושכרתי דירה באחת מעריה הגדולות של מולדתו של אבי. בזכותו יש לי אזרחות מקומית ואני דובר אוקראינית ורוסית ברמה סבירה. את תחושתי לאורך הטיסה והשהות בשדות התעופה אינני צריך לתאר לך, את מכירה את טיבם של התקפי חרדה. השבועות הראשונים בדירה שאני שוכר כאן עברו עלי ברעד ובהקאות ואולם לאחר שתחושת החרדה התפוגגה, נוכחתי בכך שנוח לי פה למדי. המקום אליו הגעתי מתאים עבורי בהרבה מתל אביב המיוזעת. מזג האוויר כאן לרוחי, הרחק מהחום המחניק, ואף שמעולם לא ביקרתי כאן, הניחוח שבאוויר נדמה לי כמוכר. סבר פניהם העוין והקודר של העוברים והשבים ברחוב, בהם אני בוהה דרך חלוני, מניח בעיני את הדעת יותר מהחברותיות הישראלית. האנשים כאן דומים לי, אני נראה מקומי כמדומני. מהשכרת דירתי שבתל אביב אוכל לשכור כאן דירה ולהתקיים בצניעות כל ימיי מבלי לעבוד. אין לי כוונה לשוב.

אני מצר על שארע לך ליז, אני מתנצל על שפגעתי בך בניסיוני לסייע לך ולקחת חלק בחייך אני שמח על הכוח שזיהיתי בין מילותייך ועל כוחו של המקרה שבזכותם שלומך הולך ומשתפר. ועם זאת, דעי שאני ממשיך להתבונן בך ולוודא שלא טעיתי כאשר הרפיתי ממך. אינני חדל מלהתבונן בך ולוודא שכפתור ההשמדה העצמית שלך לא שב לקרוא לא ללחוץ עליו. יש לי כלים לעשות זאת. בכל אשר תהיי, דעי שאני עומד על המשמר.

 

 

 

 

 

…

בידידות,
אדם