לפעמים אני מרגיש עצוב. למשל שאני יושב בחדר שלי ואבא רואה טלוויזיה והוא לא כועס אבל הוא גם לא מסתכל עלי ולא מדבר איתי ואמא בעבודה כמו עכשיו. שאני עצוב אני חושב על הבית של רועי ומנסה לעצום את העיניים ולהרגיש שאני שם ושבעצם המשפחה שלו זה המשפחה שלי ואני זה הוא.

אין לי הרבה חברים. בעצם אין לי ממש חברים בכלל חוץ מחדקיהו אבל אני יודע שהוא סתם בובה. זה קשה להיות חבר של מישהו עם כל המילים האלה שנתקעות כל הזמן בפה. המילים עוזרות לאנשים להוציא את הבפנים שלהם החוצה כדי שכולם ישמעו אותו. אבל אם המילים נתקעות, גם כל השאר נשאר תקוע בפנים ואף אחד לא יודע מי אתה או מה אתה חושב. אי אפשר לצחוק או להצחיק או לספר מה שחושבים או סתם לשחק שהמילים נתקעות בפה. אפילו לקלל ולהפחיד כמו שיוני עושה אי אפשר. כל העולם הופך לא-א-א-אות אחת שנקעת בין הלשון ללמעלה של הפה לשפתיים. אות קקה אחת שלא יוצאת והופכת לדמעות שלוחצות על הבפנים של העיניים.

רועי היה קצת חבר שלי אבל אני חושב שהוא כבר לא. גם הוא לא מדבר הרבה. הוא נשאר לשבת בכיתה בהפסקות ובשנה שעברה יצא שישבנו שנינו בכיתה בהפסקות הרבה. היה נחמד לשבת בשקט שהוא גם ישב שם. יוני הציק גם לו וזה איכשהו עשה אותי שמח למרות שאני יודע שזה לא יפה. פתאום היינו שניים כאלה ולא רק אני שמציקים לו לבד. רוני היה שואל אותי שאלות ולא היה אכפת לו שאני עושה עם הראש ולא ממש עונה או שמילה נתקעת לי. אם היא הייתה נתקעת הוא פשוט היה גומר אותה במקומי כמו שאבא עושה אבל בלי לכעוס. הוא גם די חשב על הדברים שאני חשבתי, למשל בסוף הלימודים הוא היה אומר לי, אתה רוצה שנצא מהביתספר מאחורה? כי רוני והחברים שלו יצאו לחצר אז הם מקדימה. ואני הייתי אומר לו כ-כ-כ-כ. אז הוא היה אומר: כן. בסדר. ולוקח את התיק שלו ואני את שלי והיינו הולכים ויוצאים ביחד בלי לדבר ובסוף שהייתי עולה על האוטובוס הוא היה אומר לי: טוב אז להית. והיה לי נעים כזה בבטן לרגע ואפילו לא דאגתי מאבא.

יום אחד רועי שאל אותי אם אני רוצה לבוא אליו אחרי ביתספר. חשבתי קצת כי אף פעם לא הלכתי למישהו אחר אחרי הבית ספר למרות שאני רואה ילדים אחרים שהולכים לילדים אחרים כל הזמן. זה בטח קל להם כי הם יכולים לדבר בלי בעיה והם לא צריכים לדאוג לאבא שלהם. חשבתי קצת ודאגתי איך אני ידבר ואם אבא יהיה בסדר לבד בבית אחרי הצהריים. אמרתי לרועי שאני צריך לשאול את אבאשלי ואני יגיד לו מחר. הוא אמר לי שבסדר.

יום אחרי זה בבוקר ראיתי שלאבא אין ענן שחור מסביב לראש אז לפני שיצאתי מהבית התכוננתי ונשמתי עמוק ושאלתי אותו:

א-א-א-נ.

אבא אמר אני.

יכ-יכ-יכוו.

יכול? אבא אמר.

ואחר כך כבר ויתרתי ולקחתי את הבלוק של הנייר שעליו אני כותב לאבא שאין לי כוח לנסות לדבר ולהרגיז אותו וכתבתי: אני יכול ללכת לרועי אחרי ביתספר? ואבא פתח את העיניים גדול ואמר: מי זה רועי? וכתבתי: ילד מהכיתה. והוא אמר: בסדר. לך לבית ספר.

שהגענו לבית של רועי אמא שלו הייתה שם ואבא שלו לא. גם האח קטן שלו עמי היה שם. אז הוא היה בן שנתיים והיום הוא כבר בטח יותר גדול. אמא של רועי הייתה ממש נחמדה ולא ראתה טלוויזיה או ישנה כל הזמן שהיינו שם. שרועי נכנס הביתה היא חיבקה אותה וישר דיברה איתו המון. היא גם כל הזמן דיברה איתי וחייכה אלי ושאלה אותי דברים אבל לא עשתה פרצוף מוזר שהמילים נתקעו לי בפה.

היא נתנה לנו ארוחה גדולה עם בשר וספגטי הכי טעימים שאכלתי בחיים ואחר כך הלכנו לחדר של רועי לשחק. יש לו חדר ממש יפה עם המון משחקים ותמונות על הקירות ודברים כאלה שנמצאים בדיוק במקום. שיחקנו והיה ממש נחמד ובכלל לא דאגתי כמה שעות וכמעט לא חשבתי על אבא או על יוני. למרות שלא דיברנו ורק עשינו את הקולות של הבובות של החיילים לא היה אכפת לרועי והכל היה פשוט בסדר שזה היה ממש משונה.

האח הקטן של רועי נכנס לפעמים ובילגן את הצעצועים ורועי כעס עליו ואמר לו די עמי תפסיק והאח שלו צחק מאד במין צחוק כזה ענק ששום דבר לא עוצר אותו ורועי כעס עליו ואמר אמא תוציאי את עמי מהחדר שלי.

הסתכלתי על שניהם ורציתי שגם לי יהיה אח קטן שיבוא וירצה לשחק בצעצועים שלי. ושגם יהיו לי צעצועים כאלה ואמא שמכינה אוכל טעים ושואלת המון שאלות ומדברת סתם. ושאני לא יהיה לבד בבית עם אבא כל היום ויצטרך לדאוג ממנו ולכתוב לאלוהים כדי שלא יהרוג אותו.

שרועי הלך לשירותים עמי עוד פעם נכנס לחדר והתחיל להפוך צעצועים. חשבתי והחלטתי שאני יעשה מה שצריך כדי שעמי לא יעשה שום דבר שאסור ולא יעצבן את רועי ואת אמא שלו בזמן שאני איתו. אז חייכתי לעמי ואמרתי לו: אני לא יכול להתמודד איתך עכשיו. פתחתי את הארון שבחדר של רועי והוצאתי כמה דברים שהיו על הרצפה שלו והכנסתי את עמי לארון וסגרתי את הדלת ונעלתי אותה כמו שאבא עושה.

פתאום עמי התחיל לבכות ממש חזק ואמא של רועי נכנסה לחדר אמרה: מה קרה? ושהיא ראתה את עמי בארון היא צעקה מה זה? מה עשית? היא רצה לארון ופתחה את הדלת והוציאה את עמי מהארון וחיבקה אותו אבל הוא רק בכה יותר. רועי יצא מהשירותים ושאל מה קרה ואמא שלו אמרה הגיע הזמן שהחבר שלך ילך הביתה ואני הרגשתי שהפנים שלי קרים וחמים באותו זמן והבנתי שמשהו לא טוב קרה.

יום אחרי זה רועי בא ונעמד לידי ולא הסתכל עלי ורק אמר: אמא שלי לא מסכימה שאני יהיה חבר שלך יותר. מאז רועי לא מדבר איתי, אבל לא כמו שזה היה פעם. עכשיו גם הגוף והפנים שלו כבר לא מדברים איתי וכל פעם שאני רואה אותו הבטן שלי מתכווצת.