בכל בוקר ברבע לשש בדיוק, ניצה, מנהלת מחסן הבגדים חולפת על פני ציפי, מנהלת המכבסה, שמחייכת אליה בלבביות. השתיים מחליפות ברכה או עקיצה על אמיל שתמיד מניח את חומרי הניקוי והגיהוץ רחוק מדי מהדלתות. כשניצה ממשיכה לעבר המחסן, ציפי מזעיפה את פניה. בכל זאת, היא החלה את יומה כבר בחמש אחרי שבארבע התעוררה להתעמלות הבוקר שלה, וניצה הזו מופיעה לה במחסן ברבע לשש בבוקר, שזה כידוע כבר כמעט צהריים.
“בנות, יש לנו היום אורחת.” אומרת ניצה כממתיקת סוד.
“מי?” הן חוקרות בסקרנות, מורגלות בנוודים נטולי סידור עבודה שמונחתים במקום.
“ליז פיין”, ניצה מבטאת את השם בזהירות שניתן לזהות גם מאחורי הדלת הסגורה, שמעברה האחר עומדת ליז, מנסה לאסוף את נשימתה.
“מה את אומרת? היא סוף סוף חזרה לעבוד?”
“שמעתי שהיא התנהגה מאד משונה במטבח.”
“כמה זמן עבר מאז התאונה שלה? שנה? לא רואים אותה מאז.”
“משהו כזה, איזה נס שזה היה. הבחורה שהייתה איתה מתה במקום לא?”
ליז שומעת את קולותיהן מבעד לדלת הדקה, אוחזת בידית ומנסה למצוא את הרגע הנכון להיכנס בזמן שהדלת נפתחת לעברה. “הו, ליז, שלום, את כאן!” מקבלת את פניה בחיוך ניצה, שיצאה לאסוף עגלה נוספת של כביסה נקייה, ושולחת מבטים מהסים לעבר חברותיה. ניצה מובילה את ליז לשולחן שלידו ניצבת עגלה עצומה מלאה בחולצות קצרות. זו המשימה שלה לשעה הקרובה – לקפל אותן לריבועים קטנים.
היא מתחילה: יישור חולצה, שרוול ימין פנימה, שרוול שמאל פנימה, קיפול חצי עליון על חצי תחתון, הפיכה, ארגון והוספה לערמה המתאימה לפי צבע הפתק הממוספר.
מה הן יודעות על התאונה? מה הן חושבות עליה בינן לבין עצמן? השאלות מתחילות לצוף בראשה של ליז. היא מניחה עליהן כף יד דמיונית, לוחצת מטה, הן שוקעות ושוב צפות. היא לא מצליחה להטביע אותן.חולצה ועוד חולצה, היא תוהה אם היא אמורה לנסות להשתלב בשיחה. מה כבר יש לי להגיד על רכילויות מהשבילים ועל ענייניי המשק? חולצה ועוד חולצה. לנשום עמוק. מדיטציית כביסה, רק לקפל, לא לחשוב. היא משננת לעצמה.
פתאום מרעיד את האוויר רעש עצום וממושך.גופה של ליז נקפץ באחת ומבלי להבין מה קורה לה נפלטת מפיה צרחה. היא מזנקת, נמלטת ומתכווצת, כמעט כמו בתרגול השלכת הרימון שהשתתפה בו פעם עם הטירונים שעמם עבדה בצבא.
“ליז?!” קוראת ניצה בתימהון ותרה אחריה. ליז שומעת את עקבי נעליה השטוחים והנוקשים של ניצה מטופפים ברחבי המחסן, עד שניצה מוצאת אותה מקופלת מתחת לשולחן בחדרון מרוחק, מתנשפת, גופה קפוץ והיא רועדת בלי שליטה, לא מצליחה לדבר.
“ליזי, חמודה, את בסדר?” ניצה מנסה להניח עליה יד מרגיעה.
ליז הודפת בכוח את ניצה שנופלת אחורה, פניה מתכסים בעלבון ובהפתעה. ליז נחלצת מתחת לשולחן, פורצת בבכי, ממלמלת “סליחה… אני כל כך מצטערת” ובורחת משם בריצה.
דוד הקיטור שמחמם את המים למכבסה פועל בערך פעם בשעה ומשמיע תרועה חזקה כצופר רכבת, כך מספרת לליז אמה שממהרת לחדרה אחרי שסדרנית העבודה מתקשרת אליה ומוצאת את ליז נוקשת שיניים בשתיקה בחלל החשוך ומוגף התריסים.