עליזה, עליסה, אליס, ליז. באחד ממכתבייך אנא ספרי לי על שמך.  הוא אינו בחירה נפוצה לילידות שנות התשעים, את יודעת.  ייתכן שתתקשי להאמין לי, אך אני פועל מחוסר ברירה. גם  אני איבדתי אנשים בחיי, ואני יכול לתאר לעצמי מה רב הוא ערכם של זיכרונות מאדם יקר שאיננו עוד. פניתי אלייך דווקא  משום שנדמה לי שבדומה אלי, אינך ממעיטה בערכם של מילים  ושל זיכרונות. 

אנא, אל תפרשי את פנייתי כאיום, ראי בה בקשה לעזרה. מעולם לא היה לי כישרון רב בניהול תקשורת עם אנשים. אני  תמיד חש שביני לבינם ניצבת איזו מראה מעוותת. מסרים שאני  משתדל להעביר בעדינות מתקבלים כתוקפניים, וכשאני זועם אני מתפרש כמופנם וכקפוא.  

בעבר מילים היו הממלכה שלי — מישור צלול ומופרד מאותן מראות מעוותות, שבו הצלחתי לסדר את הדברים לפי דרכי. אילו  היינו משוחחים לפני שנים מספר הייתי ככל הנראה מציג את  עצמי כסופר. כתבתי שני ספרים שהצליחו למדי ואף זכו למיני  סופרלטיבים מגוחכים ומחמיאים. אני מתאר זאת בלשון עבר משום שהמראה המעוותת צמחה גם במעוז האחרון שלי — ביני  לבין מילותי, והיא עבה מתמיד. 

זה כמה שנים שלא הוצאתי תחת ידי פיסת מלל ספרותי ראויה. ניסיונותי לשלוח קטעים כאלו ואחרים להוצאת הספרים נתקלו בבקשות מנומסות ונבוכות לשכתוב. בחלוף כמה דד־ליינים הקפיאה ההוצאה את יחסיה עמי והשמועה נפוצה — מבוכה של ממש למי שנחשב ל"כוכב עולה בשמי הספרות הישראלית", תואר  שהורעף עלי באחת מאותן כתבות פרופיל מסמאות של תחילת הדרך.  

את זועמת עלי, עליזה, ובצדק, אך עלי להודות שכשמחשבך הגיע אלי, כעסתי אני עלייך! כשפתחתי אותו ומצאתי בו את אלפי  הכתבים, הרשימות, המכתבים ופיסות היומן, לסתי נשמטה. בין  קלידי המקלדת שלך מצאתי את השצף האבוד שנפקד מזו שלי.  ספרי לי — איך את כותבת הרבה כל כך?! כתיבה לא רעה, אגב.  לא מהוקצעת, אך בהחלט בעלת ערך גולמי מסוים. האם מלאכית ההשראה יושבת על כתפך תריסר שעות ביממה? אם כן — שחררי  אותה מעט, הניחי לה לעוף גם אלי מדי פעם. כלאת את מילותייך בכונן הקשיח המיושן, רק מעטות מהן פרסמת ברשת, כך מצאתי.  אולי את היא זו שמחזיקה את מילותייך כבנות ערובה ואני הוא זה שגואל אותן?  

עליזה יקרה. לא רק חמתי בערה בי למקרא מילותייך. הן  מעוררות בי דבר מה ששרוי בתרדמת שלא נמצא לה מזור זה זמן רב. אני פונה אלייך, אם כן, לא כמי שמחפש שעשוע אלא כאדם הזקוק לעזרה. אני מקווה שההסכם שהצעתי יסייע לי לכתוב,  לשוב לבית היחידי שהיה לי בעולם. כתבי לי. עזרי לי להשיב  לעצמי את חיי — ואשיב לך את שלך.  

את מעוניינת, ובצדק, בעירבון לכך שלא אמחק את תכנייך  בעודנו מתכתבים. אני מציע, אם כן, לשלוח לך בן ערובה משלי  — דבר מה חסר ערך של ממש כשלעצמו אך בעל ערך חסר תחליף  בעבורי. את תחזיקי אותו אצלך עד שאשיב אלייך את חייך. מה דעתך — תרצי להחזיק באיבר פנימי שלי למשך זמן מה? כמנחת שלום אני מצרף את המכתב הבא שיסמין דהן ההיא שלחה לך, כמדומני, מניו יורק.

פתחתי את סגור לבי, אך כל זה אין משמעותו שפרטי ההסכם שציינתי בטלים. השיבי לי תוך שבוע, ולא — אמחק את  זכרונותייך.  

... 

בידידות, 
מישו