פקח עבר ושאל אותנו: “מה זה, יש לכן אישור בשביל זה?”

“כן. דיברנו עם מוטי”, עניתי, כביכול בהיסח הדעת, מבלי להרים את עיני מהפינג’אן.

“מוטי מההנהלה?” שאל הפקח.

“כן, תיאמתי איתו את זה בשבוע שעבר”, פלטתי באגביות מזויפת. “איך קוראים לך?”

“איציק. תראו לי את האישור.”
“רוצה קפה?” ניסיתי להסיח את דעתו.

“לא, זה בסדר”, אמר
“איפה שמת את האישור”? ג’אז שאלה.
“בתיק שלך”, השבתי, והיא ניגשה לאחד התיקים והעמידה פנים שהיא עורכת בו חיפוש יסודי
“בטוח שלא?” שאלתי את איציק וערבבתי את הקפה באיטיות פתיינית
“יאללה, בסדר”, הוא התרצה. מזגתי קפה שחור ולוהט לכוס נייר והגשתי לו. “תיזהר, זה רותח”.

“תודה”, השיב.
“אני לא מוצאת את זה פה”, שמעתי את ג’אז קוראת מאחורי.

“חפשי בכיס של המכנסיים הכחולים”, ניסיתי להישמע הכי קולית שיכולתי.
“המכנסיים הכחולים?!” היא צעקה בתדהמה, “אבל זרקתי אותם לכביסה!”
“מה, את דפוקה?!” הסתובבתי לעברה.

“לא, את דפוקה, את תמיד עושה דברים כאלה!” היא השיבה בקול מלא עלבון אותנטי.
“אני? את תמיד זורקת דברים בלי לשאול אותי”, התרסתי, והיא פרצה בבכי משכנע להפליא. היכולת שלה לבכות בהזמנה תמיד הדהימה אותי.
איציק הנבוך התנדנד בחוסר נוחות ומילמל: “טוב, לא צריך לריב בנות, אתן זוכרות איזה מספר היה לאישור שלכן?”
“73”, דיווחתי בלי להניד עפעף. “אם אני זוכרת נכון מה היה כתוב שם לפני שהדפוקה הזאת זרקה אותו”.
ג’אז הגיבה ביבבה עזה.
“טוב, לא לבכות, הוא מיהר להניח את כוס הקפה שלו על השולחן הנמוך, הוציא פינקס מכיסו, רשם עליו את המספר שציינו והעניק לנו אישור רשמי לדוכן שלנו. “רק אל תשכחו לשתות הרבה, אל תמכרו אוכל כי אין לכן אישור כזה ולא לשחות בחופים בלי מציל. ולא לריב, בנות”, הוא מיהר להתרחק. התבוננו בגבו וכשהיה רחוק מכדי לראות אותנו פרצנו בצחוק.
“אוי, זה היה אחד מהאלתורים החזקים שלך”, היא אמרה לי כשהצליחה להפסיק לצחוק לרגע.
“ואת! הבכי המזויף שלך מבריח גברים יותר מהר מהזמנה לשופינג.”
“אני שמה את האישור בארנק שלי. אל תזרקי אותו לכביסה.” קרצתי.
“מה נעשה עם כל זה בלילה?” שאלתי אותה והצבעתי על הבית הזמני הקטן שלנו. “יש הופעות של רות דולורוס וייס ואינפקציה ויאפים עם ג’יפים ואני גם מתה להיכנס למים.”
“אל תדאגי, אני מתערבת איתך שמיכאל יבוא לבדוק שלא נחטפנו או טבענו או הלכנו לעשות אורגיה עם רוחה של המשוררת רחל. נייבש אותו קצת. מגיע לו, הוא תמיד חושב שאנחנו צריכות בייביסיטר.” היא גיחכה.
אנשים נעצרו מול הדוכן, תמיד משכנו תשומת לב כשהיינו ביחד.
“אפשר להצטרף?” שאלה חבורת גברים.
“רק אם אתם רוצים קריאת עתידות”, הבהירה ג’אז. הם התבוננו זה בזה והדומיננטי מביניהם הכריז, “יאללה, אני ראשון! כמה זה עולה?”

“50 שקל לקריאה!” היא ירתה, נעצתי בה מבט מופתע. הייתי בטוחה שהם יקללו אותנו וילכו אבל הבחור הכניס את היד לכיסו, הוציא 50 שקלים מהארנק והתיישב מולנו.

“קפה, קלפים או כף יד?” שאלה אותו ג’אז בטבעיות שהצליחה להפתיע אפילו אותי.

“כף יד,” החליט לאחר התלבטות קצרה.

ג’אז לקחה את כף ידו והתבוננה בה ארוכות, אחר כך התבוננה בפניו, הפכה את כף ידו ובחנה את צדדיה

“את יכולה לגעת בי כמה שאת רוצה, כפרה.” התגרה בה.

“תירגע, זה היה עולה לך קצת יותר.” היא המשיכה בשלה כששני חבריו בוחנים אותה ואת חברם לסירוגין.

“אתה האח הקטן במשפחה,” היא אמרה והשעשוע שבעיניו התחלף בהפתעה.

“אתה תמיד מרגיש שאתה עומד בצילו של אחיך הגדול. כשהיית צעיר יותר ניסית לחקות אותו אבל הרגשת שאף פעם לא תהיה מוכשר כמוהו או מספיק טוב בשביל אבא שלך.” הבחור החל להחוויר.

“אמא שלך לא אמרה לך את זה, אבל שניכם יודעים שאתה הבן המועדף עליה. היא מנסה לפצות על היחס של אבא שלך. מנשקת אותך יותר מאשר את אחיך. פה מגניבה 200 שקל שיהיה לך, שם מתקשרת לבדוק שאתה בסדר. היא יודעת שאתה הילד החלש שלה.”
“טוב, מה זה החרא הזה?!” הבחור משך את ידו. “יאללה בואו נעוף מפה!” צעק, זינק על רגליו  והתרחק, כשחבריו נגררים אחריו. “יש לה מזל שאני לא מביא מכות לבנות.” אמר לחבריו בעודם מתרחקים. הנשימה שלנו, שנעתקה לרגע, חזרה לעצמה. ג’אז משכה מכיסה את השטר, נופפה בו ושאלה אותי: “אז מה בא לך לאכול”?