אני מגולל בין המסמכים שלה ומחפש את הקטע עד שאני מוצא אותו שוב. ועכשיו אני מצליח לראות אותה שם, מעט יותר בבהירות. שוכבת במיטה, כותבת את זה:

“יקיצה אל תוך בור. ידעתי שטלוויזיה תעודד אותי. תכנית בוקר, אשה עם קארה בלונדיני. תחבושות היגייניות. סוגים שונים של גלידות, אבקת כביסה ונשים אסירות תודה לטכנאים. עומס באיילון. אנשים עושים את דרכם למקומות העבודה. תלבושות מעוצבות. מאכל ים תיכוני קל להכנה ונוח למותניים. דיאטת 24 ימים. שגרה זה טוב, דברים של מה בכך. גינוני יום יום. כוסות קפה הן מקפצות קטנות שלוקחות אותי מעלה לפרקי זמן קצרים, ואחר כך שוב ליפול. איפה הייתי לפני ארבע שנים? חמש? כנראה שאיתה. תמונות של החדר, שלה בו, מקיפות אותי מוקדם בבוקר וגם במהלך היום וגורמות לי להרגיש שאני נופלת. קיבוץ. שמש. אנשים נוסעים על אופניים. טלוויזיה. אנשים  מדברים, צוחקים, הולכים, מנהלים את חייהם. אני מתבוננת בהם מהצד. לבחורה מהפרסומת יש שיער יבש. היא מודאגת מפגעי הזמן והשמש. היא משתמשת במרכך לשיער חסר חיים. 14 ימים של אושר כימיקלי על הקרקפת המתומחרת שלה מעניקים לה שיער אנימציה ממוחשבת ומבט מולטי אורגזמי. שמש. בגדי ים. קטנים במיוחד. אנשים הולכים לחוף, אנשים הולכים למסיבות. אנשים עושים טלפונים והולכים לקניות ועושים סידורים. יש להם את הדבר הזה שנקרא חיים. לי אין את היכולת הבסיסית לנהל אותו. אני מרגישה שאני מתאיינת. נעלמת כמו ב’בחזרה לעתיד’, בתמונות שאני מתפוגגת מתוכן, כמו חתול צ’שיר בחלקים. כאילו מעולם לא ממש הייתי. כאילו לא תפסתי לי אחיזה מספיק חזקה בקיום כדי להצליח להישאר. יצור אחר, לא אחד מבני האדם, בטח משהו ליד. מין גרסה מקולקלת של משהו שרק מבחוץ נראה אנושי.”