“את חושבת שטעינו כשוויתרנו?” שאלתָּ אותי בלילה ההוא כשתהית אם אני רוצה שנלחץ על כפתור הStart-Over- באפליקציה.
“אני צריכה לחשוב על זה,” עניתי והתחלתי להרגיש עקצוץ מוכר – מעין פקעיות-בועיות מדגדגות-מרקדות בבטן, בקצות האצבעות, במעלה הגרון – את החשק העז לתלוש את שערותיי.

לקראת הסוף כבר לא היה לי טוב אתך. בחודשים האחרונים שלנו יחד הרגשתי את הדגדוג המזדחל והמתחנן הזה משתלט עליי שוב. חשתי לא מספיק טובה בשבילך, או בכלל, ומצאתי את עצמי מקנאה במי שהייתי בתחילת הקשר. לבחורה ההיא, של ההתחלה, הענקת תשומת לב בלתי מסויגת, בעוד שלזאת של סוף הקשר התייחסת ברתיעה.
למרות זאת, השיחה שלנו בלילה ההוא הייתה עמוסה במשפטים על אחדות-גורל ועל אהבה גדולה מהחיים. אמרת שמעולם לא היית עצוב כל כך, שהתקופה מאז שנפרדנו הייתה הקשה בחייך, שלא היית קשור כך לאף אחד אף פעם. השאלה שלך לא הרפתה ממני: “את חושבת שטעינו כשוויתרנו? אתחושבת שטעינוכשוויתרנו? אתחושבתשטעינוכשוויתרנו?” המילים התערבלו בראשי.

לאחר השיחה שמתי לב שאני ממוללת אוויר באצבעותיי. “אל תעשי את זה,” אמרתי לעצמי. “רק פעם אחת,” השבתי. “לא!” עניתי לי. שלחתי כף יד מעקצצת לחלק השמאלי של הקרקפת והקפאתי אותה שם. הדחף היה כמעט בלתי נסבל, הוא שאג בעורקיי כחריקת בלמים אדירה. “למה את לא יכולה להשתלט על זה?” הסתחררו המילים בדעתי, “עוד תהיה לך קרחת בולטת!”

“בואי אליי ואל זיו, תנוחי, תחרשי פה,” אמרה לי יערה כשהתקשרתי אליה וסיפרתי בבכי שהדחף לתלוש שוב מאיים עליי ושאני לא מצליחה להתכונן למבחן אימתני בדיני חוזים שחיכה לי מעבר לפינה.

למחרת בבוקר עליתי על הרכבת לעכו. בדרך, עם אצבעות מרקדות על מסעד הכסא, נמנעות מלהישלח לקרקפת, נזכרתי איך כמעט שנה לפני כן, כשהדחף לתלוש היה מנומנם יחסית, קניתי לך בדוכן ברציף הרכבת כובע אפרפר עם סרט חום. “רגע,” אמרתי לפני שהענקתי לך אותו ברוב טקס, ושרבטתי על בטנתו הקדשה עם בדיחה גרועה. התלהבת מהכובע, אבל כשנכנסנו לקרון הנחת אותו על השולחן והשארת אותו שם בטעות כשירדנו. בערב התקשרת למוקד הרכבת, אבל עקבותיו של הכובע אבדו. לפני שהעניינים בינינו השתבשו, כשעוד נהגנו להתבדח, נהנינו להמציא יחד סיפורים על עלילות הכובע בהם כיכבו אנשים משונים שלקחו אותו מקרון הרכבת וביצעו פשעים נכלוליים בהסוואתו, הכירו את אהבות חייהם או טיילו ברחבי העולם כשהם חובשים אותו.

ההומור המיוחד שחלקנו, האם אמצא עם עוד מישהו כזו שפה משותפת? תהיתי כשבמקום לראשי, שלחתי את אצבעותיי לטלפון הסלולרי. בהיתי באפליקציה והתלבטתי אם ללחוץ על כפתור ה-Start-Over ולאותת לך שאני רוצה להתחיל את מערכת היחסים שלנו מחדש, או להקליק על כפתור הShuffle- ולתת לאפליקציה להוביל אותי למערכת היחסים הבאה. העברתי את אצבעותיי בין הכפתורים הלוך ושוב, שוב והלוך, בנשימה קצרה.
נזכרתי איך הכרנו דרך היישום. האלגוריתם סימן שיש בינינו התאמה של 98%, ובאמת נמשכתי אליך מיד. גם בניבוי מערכת היחסים האפליקציה דייקה למדי – היא תיארה אותה כרומנטית וסוחטת דמעות. כמה מהביקורות של האקסיות שלך ציינו שההתחלה אתך מבטיחה, אבל הסוף מאכזב. חשבתי אז שהן שיקרו כדי להרוס לך ולמנוע מנשים אחרות להתקרב אליך, או שאולי הן פשוט פחות התאימו לך ממני, אבל בדיעבד הן צדקו.

יערה וזיו אספו אותי מחויכים מתחנת הרכבת. גם הם הכירו דרך האפליקציה ואיתם היא קלעה בול. לפני כמה חודשים הם התארסו, ועכשיו הם חלקו קרוואן ישן ביישוב מרוחק בגליל המערבי. יערה עבדה בהוסטל לתשושי נפש וזיו למד הנדסה.
“תהיי אצלנו בצ’יל, תתכונני למבחן, והעניין עם השערות יירגע כמו בפעמים הקודמות,” ניסתה יערה לעודד אותי בזמן שפרקתי את התיק במדף שפינו לי בקרוואן. היא הייתה אחת החברות היחידות שהעזתי לספר להן על התשוקה לתלישת שיער שפקדה אותי מאז שהתגייסתי לצבא והחמירה לפרקים. בעזרת גוגל גיליתי שיש לנטייה הטורדנית שם – טריכוטילומניה. טריכו, קראתי לה ביני לבין עצמי. “טריכו טריכו טראח” – הייתי ממלמלת כשהייתי מועדת ותולשת שערה לאחר תקופה ארוכה של שקט.
בתקופה הטובה שלנו יחד האצבעות שלי נמשכו רק אליך, ומאז שאתה התרחקת טריכו העיקשת חזרה.

בערב יערה וזיו פינקו אותי בפסטה שבישלו יחד בהרמוניה מעוררת קנאה. אחרי שהם נרדמו, שוב שלחתי אצבעות מתחננות לטלפון. גלשתי באפליקציה ובחנתי את האפשרויות למערכות היחסים הבאות שהיא הציגה: הייתה אפשרות ללכת על גבר שדומה לך בכל הפרמטרים, או על בחור שונה לחלוטין, על בחור שהזכיר אותך רק במראה החיצוני, רק באישיות, או במאפיינים טכניים בלבד כמו גיל, מיקום והשכלה. הייתה גם אפשרות לגבר שהיה חדש באפליקציה או ותיק, כזה שנחשב לאחד מהפופולריים ביותר או טיפוס אקסצנטרי שמעט נשים יצאו איתו. היו בחור רומנטי, בחור דרמטי, בחור קומי, בחור למערכת יחסים אינטנסיבית וקצרה ובחור שעל פי ההיסטוריה שלו, מערכות היחסים המועטות שניהל החזיקו מעמד במשך שנים ארוכות. היה אפילו אחד שהיחסים איתו תוארו כ”סרט אימה” לחובבות הז’אנר. מיהרתי להחליק אותו הלאה. כפתור ה-Start-Over בהק כל הזמן לנגד עיניי, קרא לי לגעת בו.

למחרת הקצתי בבהלה בשש בבוקר וניסיתי לשכוח חלום שבו ליקקת את עורי. יערה כבר הלכה לעבודה וזיו עדיין לא התעורר. כדי לא להישאר עם אדי החלום לבד בחדר, התנערתי, צחצחתי שיניים ושטפתי פנים בחופזה. יצאתי מהקרוואן, חלפתי דרך שער היישוב, והגליל בלע אותי מכל עבר כלוע ענקי. אור צהוב של בוקר מהול בערפל חלבי נמזג על צלעות ההרים, שירות מואזין ממסגדים קרובים ורחוקים נשזרו אלו באלו. התיישבתי על סלע כשסביבי חרקים, ציפורים, אלונים ושיחי סירה קוצנית והתבוננתי בנוף. לא באתי הנה בשביל היופי הזה, אלא כדי לברוח מהמחשבות עליך ומטריכו, שבניגוד אליך, לא הרפתה ממני.

הנייד שלי נותר בקרוואן ואצבעותיי חסרות המנוח השתוקקו להתעסק בדבר מה. רציתי לקרוא משהו, להעביר לנגד עיניי ובתודעתי אותיות ומילים שאוכל לתלות בהן את מאוויי, אבל לא היה עליי ספר. חשבתי בערגה על מדף הספרים בדירתי. גברים שפגשתי באפליקציה תמיד השאילו לי ספרים נפלאים שלא הייתה לי סבלנות לצלוח, כאלו שנלקחו מרשימות “מאה הרומנים הגדולים בכל הזמנים”. כשבני זוגי הארעיים היו נרתעים מפניי ועוזבים, הם מעולם לא לקחו את ספריהם בחזרה. כך יצא שכל גבר חדש שהגיע לדירתי התפעל ממבחר הספרים המשובח שהשאירו קודמיו, והתאהב בי לרגע בזכות טעמם הספרותי של האקסים שלי. למעשה, חשבתי, הגברים בחיי התאהבו אחד בשני, ולא בי, וכשהבינו שאני נוירוטית מדי ולא עומדת בציפיות שיצרו טולסטוי וג’ק קרואק, איבדו בי עניין. רק אתה, כשהגעת לדירתי לראשונה, התעלמת מ”יוליסס” ומ”מובי דיק” והרמת את הכרך הדק, חסר הייחוס, שאהבתי במיוחד בילדותי ואמרת – “היי, זה הספר שאני הכי אוהב בעולם, אני יכול לגנוב לך אותו?”

“אתה יכול לשאול,” השבתי וידעתי שכבר לא אקבל אותו בחזרה.

כשחזרתי מטיול הבוקר התמקמתי תחת עץ אלון רחב ידיים בחצר הקרוואן, פרשתי על הדשא שמיכה והנחתי עליה ספרי לימוד. הייתי צריכה ללמוד פסקי דין, אבל מחשבותיי נדדו הלוך וחזור בין טריכו לבינך מתהלך במטבח הקטן, בחדר שלך, העמוס בכוסות קפה חצי-שתויות ובמאפרות מלאות מדי, במקלחת המתקלפת. תהיתי אם אפשר לחשוב על מישהו עד כדי כך שהוא ירגיש את זה, אם אפשר לחוש ספקות כה עמוקים בנוגע לאדם עד שהוא יחוש את זה בדם, בבטן, וידעתי שכן. הרי כך הרגשתי את הספקות שלך לגביי לפני שהכול הסתיים.

אם אלחץ על כפתור ה-Start-Over, תהיתי, זה יהיה טוב יותר הפעם? השתוקקתי לחזור אתך להתחלה המפוארת, אבל התקשיתי להאמין שסוף אחר יצפה לנו הפעם. ידעתי שאולי למשך זמן קצר ההתרגשות הראשונית תתחדש, טריכו תירגע ואצבעותיי יימשכו רק אליך, אבל שיערתי שבמהרה שוב יופיעו הבקיעים – אני אחזור לשלוח יד, לתלוש מראשי חוטים דקיקים ולחוש סיפוק שאין שני לו, אפילו לא איתך. אתה, בתגובה, תפנה אליי פעם נוספת מבט מרוחק, נגעל.

יערה, שהרגישה את חוסר השקט שלי, לקחה למחרת חופש מהעבודה ונסענו לירכא. במאפייה קטנה קנינו בחמישה שקלים סמבוסק חם ופריך עם לאבנה וזעתר חמימים שהתערבבו זה בזה כלשונות אוהבים. המוכרים ענו על שאלותינו בחיוך והזמינו אותנו לעשן. החלפנו איתם בדיחות ושאפנו נרגילה בטעמים.

“עשן תמיד נמשך אלייך,” אמרת לי שנה לפני כן בפסטיבל בדרום שנסענו אליו יחד, זמן קצר אחרי שהאפליקציה הפגישה בינינו. התהלכנו שם בתלבושות משונות ובצחוק פרוע במשך כמה ימים. הייתי אז רזה במיוחד, ההתאהבות לקחה ממני את התיאבון כפי שהרחיקה את טריכו. היה נדמה לי שהעולם כולו נפקח לעברינו – אנשים חייכו אלינו בכל מקום, הציעו לנו משהו לשתות ולעשן, אמרו שאנחנו מתאימים. היה נדמה שכל שיר שמתנגן ברדיו מדבר עלינו, כל בעיה או תקלה נפתרו מעצמן באורח פלא.

אף פעם לא הבטחנו כלום זה לזו, אבל שמעתי את כל ההבטחות בעולם כשאמרת שאתה חושב שאנחנו מתאימים ב-100%, לא ב-98% , ושאיתי אתה מרגיש שכל החתיכות של הפאזל מסתדרות במקום.

“אני צריכה לספר לך משהו,” השפלתי את מבטי ולחשתי בשק השינה הזוגי בפסטיבל, “אני חיה עם מין מצב משונה,” ניסיתי להסביר.

“זה בסדר,” הנחת יד על שפתיי. “אני מקבל אותך כמו שאת,” לא הרבית במילים, הרמת את סנטרי ונשקת לי. הרגשתי שהקרביים שלי מחייכים ותהיתי אם יכול להיות שהגעתי הביתה, שמצאתי מישהו שאיתו אוכל להיות ככה, כמו שאני.

עכשיו, בין סלילי העשן בירכא, בעודי שואפת נרגילה בטעם תפוחים, תהיתי איך יכול להתקיים כזה חוסר סימטריה בין העוצמה שבה האהבה מתחילה לבין קול ענות החלושה שבו היא נגמרת.

הימים הבאים עברו עליי ביקיצות בהולות, בשליחת אצבעותיי לראשי ובקמיצתן לאגרוף רגע לפני התלישה, בגלילה באפליקציה ובניסיון סיזיפי ללמוד עוד ועוד פסקי דין. בשבת נסעתי עם יערה וזיו לירדן ושחיתי בנהר ללא חשש שמא אסחף בזרמים. הרוח החמה נשבה על עורי, האוויר ההביל ליטף אותי עד שהשקיעה ירדה על עמק הירדן וגרמה לו להסמיק. למרות היופי המרהיב של הנוף, לא הצלחתי לחוש התפעמות, הכול נראה לי חסר טעם בלעדיך.

במקום להתפעל, נזכרתי איך לאורך הקשר שלנו, אט אט, אצבעותיי חזרו לעקצץ ולהישלח לעבר ראשי. ראיתי את עצמי עומדת שוב עירומה בחדר המקלחת שלך, מורטת שערה ראשונה לאחר חודשים של שקט. פרצתי אז בבכי כי הבנתי באחת שההתאהבות לא העלימה את הבעיה אלא רק הרדימה אותה לשנת צהריים שאחריה היא התעוררה נמרצת מתמיד.

נזכרתי במבטים החשדניים שלך שהיו מתעכבים על הריסים ועל הגבות שלי. לא יכולתי לשכוח את הפעם שבה בזמן ששכבנו הסטת את שערי ועצרת באמצע.

“מה זה?!” הצבעת בזעזוע על קרחת קטנה שנפערה בחלק השמאלי של ראשי, אותה הקפדתי בדרך כלל להסתיר בעזרת סיכות.

“זה כלום,” נרתעתי לאחור וכיסיתי את הבושה החלקלקה, המבהיקה בכפות ידיי.

“לא ידעתי שזה עד כדי כך רציני. את חייבת לטפל בזה!” ירית בשאט נפש.

מחשבותיי המשיכו לנדוד עד לשיחה שניהלנו חודש לפני שנסעתי ליערה וזיו:

“אני צריכה שתראה גם אותי. שתבוא איתי לאירועים, שתהיה איתי,” ניסיתי כמו תמיד לפרש, להבהיר.

“ממתי חשוב לך כל הבולשיט הזה? שאהיה איתך באירועים? מה אנשים חושבים עלייך, עליי, עלינו?”

“זה לא הכי חשוב, אבל כן, זה משמעותי,” התפתלתי, “שתגיע איתי לארוחות משפחתיות כדי שלא ארגיש שם לבד כשהאחים שלי מגיעים עם החברות שלהם ורק אני נשארת הרווקה החייזרית הנצחית.”

“ומה עם מה שאני צריך? אני מרגיש שאת מבקשת ממני לוותר על עצמי. שלא לדבר על התסכול המתמשך בגלל הבעיה שלך,” פלטת והשתתקת מיד.

לא נשארת לישון אצלי אבל אחרי שהלכת מילותיך המשיכו להדהד בחדרי. לא הייתי מוכנה לתפקיד הזה, של ההפרעה שצריך להדחיק, להתבייש בה. לא רציתי להיות הטריכו שלך. לחצתי על כפתור עצירת מערכת היחסים באפליקציה. במשך כמה שבועות לא הגבת, עד לאותה שיחה נרגשת שבה לחצת על כפתור ה-Start-Over ואחריה נסעתי ליערה וזיו.

למחרת הייתי צריכה לחזור הביתה לקראת הבחינה הקרובה. בנסיעה חזרה, התשוקה לתלוש צרחה בי בקול שבלע את שקשוק הרכבת. תשושה מהמאבק, החלטתי להיכנע לה, חטפתי את התיק שלי ושעטתי לכיוון השירותים כשעל פניי חלף בחור זר שלראשו כובע אפור עם סרט חום שהכרתי היטב. בבת אחת התחלפה התשוקה לתלוש בהפתעה ובסקרנות. עקבתי במהירות אחרי הגבר הצעיר עד שהרכבת נעצרה וראיתי אותו יורד לרציף. למרות שזו לא הייתה התחנה שלי, מיהרתי ויצאתי מהרכבת בעקבותיו.

הוא הספיק להתרחק ממני. רצתי אחריו ומצאתי את עצמי צועקת “סליחה, סליחה!”
לבסוף הדבקתי את הקצב שלו וטפחתי על כתפו.

“זה אולי ישמע לך מופרע, אבל… יש מצב שמצאת את הכובע הזה בקרון רכבת לפני שנה בערך?” שאלתי.

חיוך התרחב על פניו והוא השיב משועשע: “כן!”

“אני חושבת שזה היה הכובע שלי. כלומר, של החבר שלי. זאת אומרת, של החבר שלי לשעבר,” אמרתי. “אפשר אולי לבקש ממך להוריד אותו לשנייה? כתבתי אז משהו על הבטנה שלו,” ידעתי שאני נשמעת הזויה וחצופה אבל לא יכולתי להתאפק.

החיוך הגדול לא מש מפניו כשהוא הסיר את הכובע מראשו והפך אותו. המילים: “לבחור שלא יוצא לי מהראש” ששרבטתי לפני כשנה נראו דהויות, אבל עדיין הופיעו על הבד המבריק.

“כן, זה הכובע שנתתי לו!” הייתי המומה מצירוף המקרים.

“והבחור הזה, הוא כבר לא חבר שלך?” שאל הצעיר שהחזיק את הכובע בידו.

“כבר לא… ” אמרתי. “זתומרת, לפני כמה ימים הוא לחץ על ה-Start-Over, אבל אני לא בטוחה,” מצאתי את עצמי משתפת את המידע הפרטי בהיסח הדעת.

“אז אפשר אולי להזמין אותך לקפה, פה בקפיטריה של התחנה?” הוא חייך.

“רגע, בוא נבדוק,” פתחתי את האפליקציה, הפניתי לעברו את הטלפון שלי וסרקתי. “חן סגל,” עלו פרטיו על המסך לצד המלצות של האקסיות שלו שנראו חיוביות למדי, תיאור מערכות היחסים עימו, שאורכן הממוצע היה שנה וחצי ואומדן ההתאמה בינו לביני שעמד, באופן מפתיע, בדיוק כמו אתך, על 98%.

התבוננתי בפניו הנאים של חן, העברתי את מבטי על עיניו, על אפו ועל הגשר העדין שחיבר בינו לבין שפתיו העבות. לרגע תהיתי איך זה יהיה איתו. אולי הוא דווקא כן יוכל לקבל אותי עם טריכו, ולא יירתע מפניי ברגע שהיא תצטרף לתמונה?

“תודה,” שמעתי את עצמי אומרת, “אבל נראה לי שאני צריכה קצת לשתות את הקפה שלי לבד. אני יכולה לשמור את הכובע?” העזתי לשאול בחיוך.

“בבקשה,” השיב חן.

הנחתי את הכובע על ראשי, הפניתי אליו את גבי וניגשתי לרכוש כרטיס לרכבת הבאה.