זמנים מרגשים עוברים עלינו כאן. אנחנו עוסקים בכמה פרויקטים חדשים ומרתקים, מפתחים פרויקטים נוספים וממשיכים לכתוב כמו הגראפומנים שאנחנו. בואו לשמוע על כתבות ופרויקטים שיצרתי באחרונה

אנו ממשיכים לנהל את נציגות המדיה החברתית של ברס אלקטרה, יבואנית סוני אריקסון, שהשיקה בישראל באחרונה את הטלפונים סאטיו, יארי ואיינו, כחלק מליין ה-Entertainment Unlimited החדשני. במסגרת זו אנחנו מנהלים את דף הפייסבוק, את הטוויטר, את ערוץ היוטיוב של סוני אריקסון בישראל ואת פעילות המקושרים, במסגרתה אני כותבת תכנים הנוגעים לעולם הסלולר ולמותג, ומנהלת את קהילת סוני אריקסון במקושרים.

באחרונה כתבתי במקושרים מאמר על הדבר הכי משונה שקרה לי עם טלפון סלולרי (ואוי, כמה כאלו קרו). היה כיף לראות את התגובות שהמאמר עורר בקוראים, שסיפרו על חוויות יוצאות דופן שהם עצמם עברו עם המכשיר שלהם.

במקביל, אנו ממשיכים לנהל גם את פעילות המדיה החברתית של רשת מרכזי השירות לרכב הילוך שישי. במסגרת זו אנו מנהלים את דף הפייסבוק ואת הטוויטר של הילוך שישי, מדווחים על שירותי החברה, על מבצעים ואירועים מטעמה, ונהנים לראות את התגובות החמות שהמותג הזה מעורר בלקוחותיו.

אני טקסט קוסמופוליטי

מגורים לבד הם חלום נכסף עבור נשים צעירות. רוב הבנות שאני מכירה לא יהססו לנטוש את הבישולים של אמא ואת השותפים הססגוניים ברגע שיוכלו להרשות זאת לעצמן. אבל מגורים לבד גם עלולים לזמן סכנות: מהצצה והטרדה, ועד לפריצה, פגיעה גופנית ותקיפה מינית. בכתבה למגזין קוסמופוליטן סיפרתי על הסכנות שמגורים לבד עלולים לזמן לנשים, ושמעתי ממומחים מתחומים שונים כיצד כדאי להתגונן.

החורף כאן (למשך יומיים לפחות), והוא סיפק לי סיבה מצוינת בשביל להיזכר באלבומים שמתאימים במיוחד לימים גשומים ולכתוב עליהם לקוסמופוליטן. בין הבחירות שלי טום וויטס, איימי ווינהאוס ועמיר לב, ומה הבחירות שלכם?

כתבות מגזין

משפחת סימפסונז – אחת מהסדרות האהובות עלי אדמות, חגגה יום הולדת 20. לכבוד יום ההולדת הצהבהב הקדשתי כתבת מגזין בנענע10 להומר סימפסון. קראו איך הפך האיש בעל שלוש השערות לגיבור במאבק לשחרור הגבר. עם כל הכבוד לגברים נאים כמו דון דרייפר ודקסטר, אני מעדיפה את הגבר שלי מונפש, חובב בירה ובעל זהות אחת בלבד.

2010 התחילה, אבל אל תפספסו את Wooden Arms של פטריק ווטסון, האלבום המפוספס שלי ל-2009, שלא זכה למספיק תהודה. תנו לו האזנה, הוא יחזיר לכם אהבה.

בסדרת כתבות מיוחדת בנענע10 המוקדשת לעשיריות, כתבתי על עשר הכוסיות של עולם המוזיקה, כולל כמה הפתעות, על עשר המיתות המשונות ברוק (ותאמינו לי שהיה מגוון מרשים לבחור מתוכו), על עשר עטיפות האלבומים הסליזיות ועל עשרה שירי הסטלנים הגדולים.

ביקורות מוזיקה וראיונות

בנענע10 כתבתי ביקורות מוזיקה על אלבומיהם החדשים של אריק ברמן, אדם למברט – תקוות האיידולים ואנשי הגלאם האמריקנים באשר הם. האלבום החדש של דני סנדרסון ריגש אותי, אבל אם שמעתם רק אלבום ישראלי אחד בחודשים האחרונים, אני מאד מקווה בשבילכם, שבחרתם באלבום הנדיר של דניאלה ספקטור.

אם יש לכם דאגות – התמסרו לאלבום החדש של פאנקנשטיין שייקח אתכם לטיול Fאנקי לפילדלפיה של שנות השבעים. כוכבים נולדים ישראלים רבים לא בדיוק מצליחים למצוא את דרכם כמוזקאים, ביניהם, הפתיע ישראל בר-און ששנה וחצי אחרי הזכיה הוציא אלבום מגובש שעשה לי נעים.

אמנם לא הצלחתי להדבק בהתלהבות מאלבומיהם החדשים של קרולינה ושל גלעד שגב אבל אלבומו של גילי שושן מספק, בעיני, הצצה מעניינת לסערת הנפש שעובר חוזר בתשובה.

במדור תחנות רוח שאני כותבת לנענע10, מספרים אמנים על פריטי התרבות שמעוררים בהם השראה. בתקופה האחרונה התארחו בו חובי סטאר (והתנועה עם הידיים), סאבלימינל, טלי שרון, ארקדי דוכין ותמיר מוסקט מהבלקן ביט בוקס.

ילדים זה שמחה

כתיבה לילדים תמיד מספקת לי הזדמנות לפתוח את הראש ולהכיר שפה והרגלים של קוראים צעירים. כהרגלי בקודש אני ממשיכה לכתוב גם לאתרי נגה תקשורת. בחנוכה הכנתי סדרת כתבות שתעזור לקוראים הצעירים לצלוח את החג. באחת מהן סיפרתי, למשל על אפשרויות בילוי כיפיות המצפות לילדים גם מבלי להוציא כספים רבים ולצאת מהבית. לרגל ט"ו בשבט כתבתי על מועדים החוגגים את הטבע בתרבויות שונות בעולם.

אירוחים

בפורום עמותת אסף שאני שותפה לניהולו אירחנו את פרופסור דן בוסקילה, מבכירי הריאומטולוגים בישראל. למדנו המון, בואו ליהנות מהתשובות המרתקות.

סלולר

והנה פוסט מעניין במיוחד בבלוג הסלולרי של גבע קרא עוז, על עתיד התחום.

כתבה: סנונית ליס

יום אחד, לא זוכר בדיוק באיזו שנה, הסתובבתי משועמם בקניון איילון. נכנסתי לחנות מוסיקה כלשהי וצללתי לתוך הקרטונים עם הקלטות העתיקות – אלה שאיש לא קנה ונמכרו בשקל לאחת – ולקחתי ערימה. רובן כמובן התגלו כזבל מוחלט – אבל השיטה הזו העלתה לא פעם פנינים נהדרות. הפרימיטבס היו מהבוהקות שבהן.

יש לי חולשה בלתי מוסברת ללהקות בריטיות מזן מאוד מסוים. הפרימטיבס היא בדיוק להקה כזו. הם מקובנטרי למען השם! אירונית, פופית, חמודה, לא מאוד עמוקה, מגניבה להחריד ובעיקר – מדוייקת. מדובר בלהקות שהן הגלגול הפופי של עידן הפאנק, שהמשיכו לעשות שירים קצרים, מדויקים, פשוטים – אבל בלי הזעם.

לפרימטיבס היה להיט אחד – קראש – וסביר להניח שהוא יישמע מוכר למי ששמע רדיו באייטיז. היו לה עוד המון שירים נהדרים. למשל סיקרטס או "ת'רו דה פלאוררס" – ו"שאדואו" המדהים.

מוריסי אמר עליהם פעם שהם אחת הלהקות האהובות עליו. אני איתו. ב-2009, 17 שנה אחרי שהתפרקו, הם חזרו לשתי הופעות איחוד בקובנטרי שבה הוקמו. לאור ההצלחה הם יחזרו השנה לסיבוב נרחב יותר באנגליה ויקפצו גם לארה"ב. כמו כן מתוכננים להם שירים חדשים, בפרויקט קאברים.

גבע קרא עוז

חדשות מענגות! אליסון מויה – אחת הזמרות הבריטיות הגדולות של כל הזמנים – מגיעה להופעה בישראל. זו כתבה שפרסמתי בווינט לפני חמש שנים:

בבריטניה היא נחשבת כבר שנים ארוכות לאחת הזמרות האהובות ביותר. אלבומיה נמכרים מצוין, היא זוכה בפרסים ותארים לרוב, וסיבובי ההופעות, הנדירים יחסית שלה, ממלאים את האולמות. אבל מחוץ לאי הבריטי אליסון מויה מוכרת הרבה פחות וזכורה בעיקר בזכות להיט אחד ענק מתחילת האייטיז, "דונט גו", של הצמד "יאזו" בו היתה חברה יחד עם מכשף הסינטיסייזרים וינס קלארק ("דפש מוד", "אירייז'ר"). פה ושם אפשר לשמוע ברדיו שירים שלה, ובעיקר את הגרסה המדהימה ל-That Old Devil Called Love של בילי הולידיי, אבל מויה ראויה להכרה רחבה הרבה יותר.

ב-25 שנות הקריירה שלה הספיקה מויה לא מעט. היא החלה כפאנקיסטית צעירה, המשיכה בתפקיד כוכבת פופ ודיוות מועדונים, וסיימה כיוצרת אישית שהתרחקה מאוד מעולם הפופ והרוק המסחריים, כשהיא מתקרבת לעולם הג'ז, הבלוז, וקלאסיקות העבר של אמצע המאה שעברה. ב-2001 היא אף כבשה את הבמה בווסט-אנד כשהופיעה בתפקיד מאמה-מורטון ב"שיקגו".

באלבומה החדש והקסום המעבר הזה מגיע לשיאו, כשמויה מבצעת 11 קלאסיקות, ובתוכן The Man I Love של גרשווין, Cry Me A River של ג'ורג' המילטון, The Wraggle Taggle Gipsis-oH העממי, Almost Blue המוכר בביצוע של אלביס קוסטלו ועוד.

מויה היא מבצעת בחסד. יש לה קול עמוק ומיוחד, שמביע קשת שלמה של רגשות. למרות שלמרבית השירים באלבום הזה קיימים ביצועים אין ספור, מויה מצליחה לתת להם פרשנות אישית משלה, וליצור אלבום הומוגני וסוחף. העיבודים של אן דאדלי עדינים מאוד, ומשאירים את הבמה לקולה המפעים של מויה, שמוכיחה, שוב, שהיא אחת הזמרות הגדולות והמופלאות ביותר ידע עולם המוזיקה בעשורים האחרונים.

Voice הוא אלבום הסולו השישי של מויה, והזדמנות מצויינת להתוודע אליה. את ההיכרות מומלץ להמשיך באוסף הסינגלים שלה שיצא ב-95' ומציג תמונה מקיפה למדי של הקריירה שלה עד אז. מי שיתאהב, והסיכויים לכך גבוהים למדי, מוזמן להעמיק בשאר אלבומי הסולו – ובמיוחד ב-Hoodoo מ-91', אחד האלבומים היפים ביותר שאני מכיר.

האתר הרשמי של מויה

הלהיט הנפלא "לאב רזרקשיינס"

גבע קרא עוז

הפוסט הזה כולל רשימת שירים שאני אוהב במיוחד – ומעודכן אחת לכמה זמן בשירים חדשים.

דה אונלי וואנס – נו פיס פור דה וויקד

אחת מלהקות הפוסט פאנק הכי קסומות שיש. האונלי וואנס הצליחו להטעין לפאנק כמויות רדירות של קסם, אירוניה ואפילו, רומנטיקה, רגע לפני שהניאו-רומנטיקה חיסלה את הפאנק סופית. באופן משונה מאוד, קרח 9 נשמעו ממש ממש אותו דבר.

ניו מודל ארמי – סטיופיד קוושטינס

אחת הלהקות שהוציאו שם טוב לאייטיז – למרות הסגנון המגה-פומפוזי והרצינות האינסופית, ניו מודל ארמי הצליחו תמיד לשמור על רמה גבוה של טקסטים וכנות רגשית, לצד עיבודי רוק אגרסיבים ופשוטים, ולהימנע ממגלומניה. זה אחד השירים הכי אפקטיבים שלהם.

יוסי פרץ – לפעמים אני בוכה

אם יערכו פעם את מצעד השירים העבריים הכי יפים, שהכי מעט אנשים מכירים, זה עשוי בהחלט להיות המנצח. מתוך האלבום השני והנפלא של יוסי פרץ, שכולל עוד מבחר אדיר של שירים מופלאים.  פרץ מן סוד כמוס כזה של המוסיקה הישאלית. מישהו שלידו שפי ישי ויוסי בבליקי הם כוכבי על. המוסיקה שלו לא פחות נפלאה.

גורקי זיגוטיק מינק -  האש דה וורמת'

הזיגוטיקים בחרו לעצמם של בלתי אפשר לחלוטין – וכנראה גזרו על עצמם אלמוניות יחסית. הוולשים הקסומים האלה הם בעיני גרסה הרבה יותר מוצלחת לבל אנד סבסטיאן – אחת הלהקות הכי טובות שיותר מדי אנשים לא מכירים, וזה אחד השירים הכי מרגשים שלהם.

איימי מקדונלד – דאנסיג אין דה דארק

אחת הזמרות המקסימות ביותר שיצאו מבריטניה בשנים האחרונות, נשמעת קצת כמו איימי ווינהאוס בלי הסמים. הקול שלה מצליח לשדר סוג של תמימות מתוקה, בשירי פופ קלילים וסוחפים, אבל עם נגיעה אישית שהופכת אותם לייחודיים. כמו למשל בקאבר הנהדר ההזה לבוס.

פול הארדקאסל – 19

מייק אולדפילד הפיק את אחד הלהיטים המשונים ביותר באייטיז. הסאונד האלקטרוני (שבזמנו היה נשמע מתוחכם וחדשני להפליא) הפך לשיר מחאה עוצמתי נגד מלחמת וייטנאם. מוזיקלית אולי השיר כבר לא ממש עובד היום, אבל יש בו משהו שמצליח להישאר אפקטיבי.

יובל בנאי – מכת שמש

בכל פעם שלמשינה יש אלבום חדש, זה מזכיר לי כמה שירים נהדרים היו להם פעם. השיר הזה הוא טרום עידן המשינה – יובל בנאי בשיר הנושא מסרט הגולשים הישראלי המקסים הזה. שמוליק קראוס ויענקלה רוטבליט בעוד שת"פ אדיר. שיר ביץ' בויז מקומי, שהסיפור שלו יתגלגל אחרי עשר שנים ל"דני". וזה קאבר נהדר של נועם רותם.

שפי ישי – לילה אחד של אהבה

זו היתה אחת ההופעות המרגשות שראיתי. שפי ישי, אחרי כמעט 20 שנה, כסולן, עם אלבום חדש ונהדר, ועם השירים המדהימים, כמו זה, מאלבומו הראשון. למי שטרם גילה את שפי ישי כסולן – עדיין לא מאוחר מדי. "אהבה ושנאה" המקורי הוא יצירת מופת. האלבום החדש שומר על רמה דומה.

אלמנט אוף קריים – סוראביה ג'וני

אחת הלהקות הגדולות ביותר של גרמניה ב-30 השנה האחרונות. להקה שמקפדיה על יושרה אמנותית, עומק אינטלקטואלי – ואיכות מוסיקלית נדירה. מאז שהיא שרה רק בגרמנית – היא כמעט ולא מושמעת בארץ, וחבל. פעם הכירו אותה לא מעט אנשים פה. הביצוע הזה לשיר של קורט וייל מהמחזרה של ברכט – הא פשוט מופתי.

קאובוי ג'אנקיז – סוויט ג'יין

איכשהו לא יצא לי אף פעם להעמיק במוזיקה של הקאובואי ג'אנקיז, למרות שכל שיר שלהם ששמעתי אי פעם אהבתי עד מאוד. הלהקה המשפחתית מקנדה, עם הססולנית המהממת מרגו, הדבר הכי קרוב לניקו, עושה מוסיקה אדירה, מורכבת ומענגת. זו גרסת הכיסוי הנפלאה שלהם לסוויט ג'יין של הוולווט.

מרקיורי רב – אופוס 40

יש להקות כאלה, שברגע אחד הכל מתחבר להן. "דיזרטד סונגס" היה הרגע של מרקיורי רב – אלבום רב קסם עד מאוד, מכושף וממכר להפליא. ההופעה של ההלקה בסינרמה באותה שנה היתה אחד הרגעים המוסיקלים המדהימים שחוויתי.  זה אחד השירים היפים שבאלבום, שמפגים היטב את היכולת שלהם לייצר חתימה ייחודית מתוך ערבוב סגנונות שלהם.

אדי בריקל – א הארד ריין

החיים של אדי בריקל דבש. אבא שלה היה כוכב באולינג גדול, לבעלה קוראים פול סיימון, היא יפהפיה מדהימה, ויש לה קול מדהים. הקריירה המוסיקלית שלה לא בדיוק המריאה, וחוץ מ"וואט איי אם" מאלבום הבכורה שלה, לא נרשם לזכוה אף להיט. אבל כל האלבומים שהיא הוציאה, בשלל הרכבים שונים ומשונים, כולל צמד עם בנה… נהדרים להפליא. הקאבר הזה לדילן מתוך הסרט נולד בארבעה ביולי, הוא אחד מרגעי השיא שלה.

ניק קייב – סאמפינג גוט א הולד אוף מיי הארט

ניק קייב הוא כנראה האמן הבודד האהוב עלי ביותר וכמות השירים שלו שאני קשור אליהם היא עצומה. הקאבר הנפלא והרומנטי הזה הוא מהממיסים שבהם. עוד לפני שצלל לעומקן של הבדלות הרומנטיות, שחרר קייב באייטיז את הגרסה קורעת הנשמה הזו לשיר הנפלא הזה. מיכל ניב השמיעה ותו המון. היא השמיעה, ואני שמעתי.

ג'קסון בראון – לייף אין דה באלאנס

ג'קסון בראון הוא דוגמה מושלמת לשילוב בין מצפון לאמנות. הרוק של בראון תמיד היה מעורב, אמיץ ואמיתי. בשנות השבעים הוא נבר בנפשו שלו. בשנות השמונים, באחד האלבומים הפוליטים החשובים שיצאו אי פעם, הוא יצא ישירות נגד ממשל רייגן והמדיניות שלו בדרום אמריקה, והצליח לשלב בין המסרים לבין מוזיקה נפלאה. המוזיקה של בראון, לצד המעורבות של סטינג וזמרים נוספים, הצליחה לשנות באופן משמעותי את דעת הקהל ביחס לדרום ומרכז אמריקה, וסייעה לאזור להיחלץ מעידן הדיקטטורות הרצחניות.

ווטר בויס – גאלה

מייק סקוט הוא אחד הזמרים הגדולים שיצאו מבריטניה. יש לו קול אדיר, כריזמה מדהימה ונוכחות כובשת. בשנות השמונים הוא הנהיג את הווטרסבויז, שהוציאה שורת אלבומים אדירים (והתאחדה לעוד סיבוב פחות מוצלח לפני עשר שנים בערך). "דיז איז דה סי", הוא הידוע שבהם, והוא אפילו כלל את להיט הרדיו היחיד שלהם "הול אוף דה מון". השיר הזה לקוח מאלבום הבכורה המדהים שלהם מ-1983, אלבום שגם לא מעט אנשים שאוהבים את הלהקה לא מכירים.

פרימוס – טו מני פאפיס

עד היום כואבות לי הברכיים בגלל הפוגו שהייתי דופק בדוליטל בכפר סבא עם השיר הזה, של אחת הלהקות הכי פרועות של הניינטיז. ובלי קשר – פעם נתתי טרמפ בקליפורניה לבחור מזוקן ביותר, שטען שהוא היה סוחר הסמים של הלהקה בקולג', ושהם היו חיות רעות. נשמע אמין מאוד. בקרוב מגיע הקינג של הבס לס קלייפול לבארבי.

טוק טוק – ascension day

היא היתה להקה נהדרת בתחילת האייטיז, אבל בסוף העשור היא הפכה ללהקה הכי איכותית בעולם. רצף התקליטים שלה בסוף העשור, כולל אלבומי הסולו שבאו לאחר מכן, מהווים את אחת מפסגות המוסיקה המודרנית. זה לא רוק, לא ג'ז, לא קלאסי, לא אוונגרד. זה משהו אחר. השיר הזה מ"לאפינג סטוק" הוא אחד היפים שנכתבו אי פעם.

קרטר יו.אס.אם – "דיס איז האו איט פיל"

אלבום הבכורה של קרטר, 101 דיימנשנז, הוא אחד מאלבומי הרוק הגדולים של כל הזמנים בעיני. לבד ממנו – הצמד הוציא עוד כמה אלבומים שחזרו על עצמם – אבל גם כמה מהקאברים הגדולים בהיסטוריה, ובעיקר זה, גרסת כיסוי לאינספיארל קארפטס, כאן בגרסת לייב מהופעת איחוד ב-2008.

אר.אי.אם – "ווי ווק"

בפירוש לא אחד השיריםהידועים של להקת הענק מאתנ'ס, אבל אחד האהובים עלי ביותר. מאלבום הבכורה מרמר – מתחבא אי שם לקראת סופו. פנינה אמיתית של להקה שהיתה ענקית מהרגע הראשון. כאן בביצוע לייב מטושטש למדי.

רד בוקס – "הארט אוף דה סאן"

רד בוקס היא אחת הלהקהות שאני הכי אוהב בעולם, מהרגע שקניתי את התקליט שלה אי שם בגיל 10 ועד היום. היום לה 2-3 להיטים, 2 אלבומים, להקת המשך לא רעה כשלעצמה – ולמרות הפקת האייטיז – היא השירים שלה מצליחים לרגש אותי עד היום.

הקיור – אין ביטווין דייז

אחת הלהקות הגדולות היחידיות שעדיין לא הגיעו לישראל היא הקיור, להקת הופעות אדירה. השיר הזה הוא אחד השירים הכי משמחי לבב שאני מכיר. ליין הקלידים שלו הוא בעל השפעה כימיקלית ממש על מצב הרוח שלי, וההתנגשות עם המילים, יוצרת קלאסיקה אמיתית.

סמיתס – ראבר רינג

השיר האהוב עלי ביותר של מוריסי וג'וני מאר. הטקסט הכי מרגש שאני מכיר על אהבה למוסיקה, מופת של עבודת גיטרות, תופים ואפקטים – בלי גרם אחד מיותר – והסיום הכי אפקטיבי שאני מכיר.

אלפאוויל – ויקטורי אוף לאב

25 שנה אחרי, אלבום הבכורה של אלפוואיל שומר על טריות ורעננות מדהימה. ללא ספק, מדובר באד מאלבומי הפופ המשולמים של הזמנים, שיש בו שירים נהדרים גם מעבר לסינגלים שצעדו במצעדים, כמו השיר הזה למשל שפותח את האלבום באווירה קברטית.

רוקי אריקסון – יו דונט לאבי מי יט

אחד הזמרים האהובים עלי ביותר. רוקי אריקסון, שהיה יכול להיות גדול כמו דילן ויאנג, אבל החיים שלו הסתבכו. עצם העובדה ששרד בחיים היא הניצחון הגדול שלו. זה אחד השירים היותר רגועים ומלודים שלו – שיר פשוט נפלא.

גבע קרא עוז

פרופסור באביק אמיר פרבז מאוניברסיטת וושינגטון שוקד על פיתוח עדשות המגע הביוניות שלו. לכשיושלמו, העדשות יאפשרו למי שמרכיב אותן לראות דברים שאנשים אחרים לא יראו: כשיביטו לשמים, מרכיבי העדשות יראו את תחזית מזג האוויר לשעות הקרובות כתובה על שלט מהבהב שמרחף מעליהם. כשיקראו עיתון בשפה זרה, הם יראו על העמוד תרגום סימולטני של המילים, שיסתיר את הטקסט המקורי.

הטקסט המתורגם והשלט המרחף יוקרנו אל רשתית העין של מרכיבי עדשותיו של פרבז, וייראו כאילו הם באמת שם, בעולם האמיתי. העדשות יוכלו להקרין אל עיני לובשיהן כל מידע שהוא: השוואות מחירים למוצרים שבהם הוא מתבונן, או חצים שיורו לו, כמעין תוכנת ניווט תלת־ממדית, לאן ללכת כדי להגיע ליעדו. המידע יישלף מהאינטרנט, ויוזן בתקשורת אלחוטית לרכיבי מחשב זעירים בעדשה.פרבז, קנדי ממוצא איראני שנחשב לאחד החוקרים מהמבטיחים בתחום הננו־טכנולוגיה, חשף את העדשה לראשונה בסוף 2008. הדגם שהציג היה אב־טיפוס ראשוני, שמסוגל לקלוט אותות מידע ולשגר אל העין אלומת אור בודדת מנוּרה זעירה אחת. הוא נוסה בהצלחה על עיני ארנבים. "כרגע אנחנו עובדים על יצירת תצוגה בסיסית ראויה", הוא אומר ל"כלכליסט", ומבהיר שלעדשה יש עוד "כברת דרך לעבור", כדבריו.

אבל הטכנולוגיה עצמה – הוספת בלוני טקסט, הולוגרמות ומידע שימושי לעולם שמסביב – קיימת זה שנים. בשנתיים האחרונות היא הבשילה, ובימים אלה מתחילה לפרוץ ברחבי העולם, כשמדי יום נפתחות חברות חדשות שעוסקות בה ויוצאים לשוק שירותים ומוצרים חדשים שמבוססים עליה. חברות המחקר ABI וג'וניפר ריסרץ' העריכו לאחרונה שהשוק של הטכנולוגיה הזאת יצמח מ־6 מיליון דולר ב־2008 לכ־730 מיליון דולר ב־2014, אז תהווה הטכנולוגיה חלק בלתי נפרד מחיי היומיום של עשרות מיליוני אנשים. לטכנולוגיה הזאת קוראים Augmented Reality) AR), "מציאות מוגברת", ובעלי טלפונים סלולריים חכמים יכולים להתנסות בה ברגע זה.לכתבה המלאה ב"כלכליסט"

לבלוג שלי תוכן סלולרי

אחרי עבודת הכנה של מספר חודשים, השקנו השבוע פעילות חדשה: ניהול פעילות המדיה החברתית של חברת סוני אריקסון – שמכשיריה משווקים בארץ על ידי ברס אלקטרה.

תחום הסלולר הוא אחד המרתקים ביותר בעולם הטכנולוגיה – וההתפתחויות בו מהירות ומרגשות. לפני פחות משני עשורים, רק בודדים החזיקו בטלפונים סלולריים, ואלו היו כבדים ועצומי מידות. כיום, קשה מאד למצוא אדם (לא כל שכן ישראלי) שאינו מחזיק בטלפון סלולרי אחד לפחות. הסלולריים של היום הם זערוריים, מעוצבים, והם הרבה יותר מאמצעים לשיחה ווקאלית.

אני משתייכת לדור ביניים – בניגוד לילדים של היום, שכבר לא יכירו חיים ללא סלולרי, לא נולדתי עם טלפון בכף היד. אני עוד זוכרת איך זה היה להסתובב בעולם ללא יכולת מתמידה לתקשר עם כל אדם בלחיצת כפתור. אני זוכרת את הדינוזאורים של עולם הטלקומוניקציה – הטלפונים הציבוריים, את האסימונים ואת הטלכרד.

למרות שהעברתי כמעט 20 שנים מחיי בלי טלפון סלולרי, השימוש במכשיר הזה הפך לטבע שני, אם לא ראשון בשבילי. כיום, הטלפון הסלולרי הוא אמצעי השיחה שלי עם העולם. הוא מאפשר לי לתעד את חיי, לדוור אותם בכמה פורמטים ובאין סוף אפיקים. חלק גדול מחיי מתנהל ברשת, והטלפון הסלולרי שלי הוא זרוע זעירה המחברת באופן מתמיד ביני לבין החיים הוירטואליים שלי. הוא מאפשר לי להביע את עצמי בערוצי הרשת שלי גם כשאני נמצאת בדרכים, רחוקה מהמחשב (הנייד גם הוא) שלי, לתעד את עצמי בטקסטים, בתמונות, בסרטונים ובהודעות קוליות מכל מקום, לכל מקום.

בבית הורי היה מחשב 386 שנדמה היום כמוצג ארכיוני וטלוויזיית סילורה עם מסגרת עץ. את זמני העברתי מול משחקי מחשב ניאנדרטאליים כמו טטריס, פק-מן, והדורות הראשונים של וולפנשטיין ונסיך פרס. את המוזיקה שעליה גדלתי שמעתי בתקליטי ויניל. ולמרות זאת – מאז ילדותי, ינקתי תוכן ממכשירים אלקטרוניים. הקשב שלי, בהתאם, דורש תוכן, כל הזמן, בכל מקום. ורצוי שילווה בצלילים ובאורות מהבהבים. קשה לי מאד להמתין בתור או לנסוע במונית מבלי לקרוא כתבות, ללחוץ על כפתורים, לצלם, לצרוך, לדבר, לחלוק. הטלפון הסלולרי שלי הוא קונסולת הבידור הניידת שלי, שמאפשרת לי להשביע את הרעב הזה, לשחק עם העולם בכל זמן ומקום.

לשותפי, גבע, יש ניסיון רב בתחום הסלולר. הוא עבד במשך כמה שנים בלוגיה –  חברת התוכן של סלקום, וכיום משמש כיועץ עצמאי בתחום התוכן הסלולרי, וכן כותב בלוג פעיל – על תחום הסלולרי. אני שימשתי במשך כשנתיים ככתבת סלולר באתר נענע10, שם כתבתי את המדורים "חדשות הסלולר", "הניידים החדשים" וכתבות מגזין בנושא.

סוני אריקסון היא אחת מחברות הסלולר הפופולאריות בארץ, ונתח השוק שלה הוא מעל 20%. מכשיריה משווקים בכל שלושת חברות הסלולר – סלקום, פלאפון ואורנג'. השבוע השיקה החברה שלושה מכשירים חדשים המשלבים בצורה מרתקת בין יכולות תקשורת לבין ישומי מולטימדיה ובידור: הסאטיו – מכשיר הדגל של החברה – שלו מצלמת 12.1 מגה-פיקסל, האיינו – מכשיר מגע עם מצלמת 8.1 מ"פ, כלי העברת מדיה מתקדמים ואפשרות לשליטה מרחוק ב- PSP והיארי – מכשיר סלולרי לחובבי המשחקים, שמאפשר ליהנות מחווית משחק בסגנון ווי.

עכשיו יש לסוני אריקסון גם דף פייסבוק וחשבון טוויטר – שם נעדכן במידע וחדשות על מכשירי החברה. אתם מוזמנים להצטרף.

נכתב על ידי סנונית